בימי חז"ל היה קיים נוהג אצל מקצת זוגות כי חתן צעיר היה עוזב את ביתו, וגולה למקום מרחקים ללמוד תורה אצל רבנים גדולים. כך היה אצל רבי עקיבא שהלך מביתו (פעמיים) למשך י"ב שנה (כמובן ברשות אשתו הצעירה). וכך נהג בנו של רבא שקיבל מאשתו רשות ללכת שש שנים (כתובות ס"ג.). והגמרא מספרת סיפור מעניין (כתובות ס"ב, ע"ב). בנו של רבי יהודה הנשיא הגיע לגיל המתאים לנישואין. הציעו לו שידוך עם בתו של ר' יוסי בן זימרא. ההורים הסכימו לשידוך, בתנאי שילך החתן למרחקים ללמוד בישיבה משך שתיים - עשרה שנים (אפשר שהחתן והכלה היו עדיין צעירים מאוד). בזמן הדיון ודברים בעניין השידוך, עברה הנערה בחדר. ביקש הבן מאביו שיצמצם תקופת הלימודים במרחקים לשש שנים בלבד. הסכימו. עוד לפני שהגיעו להחלטה הסופית, שוב התעורר הבחור וביקש שיערכו את הנישואין מיד, ורק אחר - כך הוא ילך למרחקים ללימודיו.
עלינו לעיין באהבה זו שה' אוהב את עמו, מה טיבה. דברי "תורה תמימה" (שמות כ"ה, פסקא ו') "שלא היה יכול להבליג על חשקו להשרות שכינתו בישראל עד יבואו לארץ", נראים נוטים להגשמה
אחרי אמירת בקשה זו, נכלם הבן מאביו על חוסר סבלנותו. פייס אותו אביו הגדול: "בני, [אל תדאג]. יש בך מדעת הקב"ה. גם הוא הבטיח לשכון אצל בני ישראל (במקדש שיקים להם) רק כשיבואו לארץ הקודש. ככתוב 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך (זו ירושלים), מכון לשבתך פעלת ה'!"' (שמות ט"ו, י"ז). אבל בפועל ראינו כולנו שה' הזדרז והקדים בואו לשכון אצלנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח') עוד בהיותם במדבר. ומפרש רש"י כיצד דומה דעתו של חתן זה לדעתו של ה'?: "שאמר להרחיק זמן חופתו. וחזר וקירבה מרוב חיבת כלתו". כלומר, בחור זה שחשקה נפשו להתחתן עם אהובתו עוד בטרם ילך לשנות לימודיו, דומה הוא בזה להקב"ה שלא המתין ארבעים שנה עד ייכנסו ישראל לארץ הקודש, אלא החליט לשכון תיכף ומיד עם ידידיו ואהוביו עוד בהיותם בניכר, במדבר.
עלינו לעיין באהבה זו שה' אוהב את עמו, מה טיבה. דברי "תורה תמימה" (שמות כ"ה, פסקא ו') "שלא היה יכול להבליג על חשקו להשרות שכינתו בישראל עד יבואו לארץ", נראים נוטים להגשמה. יאירו לנו עיניים דברי רבנו בחיי, בעניין שני הכרובים שהיו פורשים כנפיהם על ארון הקודש שבבית קודש הקדשים שבמשכן. פרשנים רבים ביארו עניין הכרובים כסמלים שונים. (הרמב"ם במורה נבוכים וכן המקובלים פרשוהו לעניין מלאכי מעלה; רש"ר הירש פירש לעניין תורה שבכתב ושבעל פה). אבל הפשוט ביותר הוא מה שביארו חז"ל עצמם, מסמלים הכרובים את אהבת ה' וישראל זה לזה. "ופניהם איש אל אחיו, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, היו פניהם לבית" (בבא בתרא צ"ט, ע"א), כלומר אינם פונים זה לזה.
ובמקום אחר (יומא נ"ד, ע"א) אמרו כי בשעה שהיו בני ישראל עולים למקדש ברגל, היו מגלים את הפרוכת וראו היהודים ממקומם בעזרה את שני הכרובים שהיו במבט של אהבה ביניהם. אז אומרים לבני ישראל "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (עיין שם רש"י). ועוד יותר מזה אמרו שם (נ"ד, ע"ב. עיין שם רש"י) שכאשר הבבלים נכנסו להיכל כדי להחריבו, מצאו את הכרובים "כמער איש ולויות", "כאיש המעורה בלוייה שלו". הרי שחז"ל בחרו בדימוי החריף ביותר לתאר אהבת ה' לעמו. הא כיצד עלינו להבין זאת? הרי הקב"ה רם ונישא מכל רגש והתפעלות?
גם הנצי"ב תיאר לנו קשר אמיץ זה בין הקב"ה לבינינו. כלל יש לנו בפרשנות המקרא כי כאשר כתוב מלת "שני", שני החפצים שווים זה לזה בכלנסתייע בדברי רבנו בחיי (שמות כ"ה, י"ח): "זהו משל נמרץ להעיד על הפלגת הדבקות שבין הקב"ה לישראל בלא שום אמצעי. כי הוא יתעלה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר [כלומר מלאך המשמש כאמצעי] כשאר האומות אשר חלק [ח' מנוקדת קמץ] להם שרים של מעלה. ואפשר שהיו הכרובים, האחד צורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן, כעניין שראה יחזקאל וכו'. ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה. אבל רצה לעשות משל בדבקות גופני שאין למעלה ממנו, שאי אפשר באמצעי והוא יותר חזק כשהוא מנעורים, וכענין שכתוב 'ושמח מאשת נעוריך'. וכל זה כדי שנדע ונשכיל שדבקותו יתעלה עמנו דבקות גדול וחזק בלא שום אמצעי" [והאריך בזה]. וברור כי הכל הוא דרך משל ונמשל, כמו עצם מגילת שיר השירים אשר כל כולה משל לאהבה עצומה זו.
גם הנצי"ב תיאר לנו קשר אמיץ זה בין הקב"ה לבינינו. כלל יש לנו בפרשנות המקרא כי כאשר כתוב מלת "שני", שני החפצים שווים זה לזה בכל. אבל כאן כתוב "שנים כרובים" (כ"ה, י"ח). כיוון שכרוב אחד היה צורת זכר והשני צורת נקבה, ובזה לא היו שווים זה לזה. וזו המשך לשון הנצי"ב: "ללמדנו שהאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים הוא אהבת המשפיע והמושפע, כמו זכר ונקבה שטבע היצירה מחייבם. שכך הוטבע הבריאה שיהא המשפיע משתוקק להשפיע באהבה על המושפע ממנו. והמושפע עיניו תלויות תמיד למשפיע. כך תשוקתו של הקב"ה להשפיע תמיד ברכה באהבה על ישראל, כלשון חז"ל (מדרש בראשית רבא, פרשה כ'): "אין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל" שנאמר 'ועלי תשוקתו' (שיר השירים ז', י"א). וישראל עיניהם תלויות רק להקב"ה". עד כאן לשון הנצי"ב ("העמק דבר", שמות כ"ה, י"ח).
חז"ל הדגישו חיבה זו שהקב"ה מחבב את ישראל, בשלוש לשונות: דביקה, חשיקה וחפיצה (בראשית רבה, פרשה פ'). ועוד אמרו: "חביבין ישראל כבבת עין העליונה" (שמות רבה, ט'). ועוד אמרו: "בזמן שאדם מישראל בצער, שכינה מה אומרת? 'קלני מראשי, קלני מזרועי'" (סנהדרין מ"ו). ועוד לשונות רבים הבאנו ב"אוצרות התורה" (מהד' תשס"ה, עמ' 1056-1060). והוא פסוק מפורש "אהבתי אתכם אמר ה'" (מלאכי א', ב').
ומה הנימוק משום מה יאהב אותנו ה'? שתי תשובות בדבר. כתב מהר"ל:
[א] "מצד עצם הבריאה של ישראל שהם נצר מטעי, ראוים הם לעולם הבא. ואין זה מצד המצוה והמעשים.
הבחירה שבחר ה' בישראל היא למען המטרה האלוהית, ואינה תלויה כלל בזכויותיהם או בחובותיהם ("נצח ישראל", פרק י"א, עמ' ס"ט). וזה בנוסף למעלתם המוסרית בה הם עדיפים משאר האומות
[ב] ואחר כך יש להם מדרגה אחרת, הם המידות הטובות והישרות" ("דרך חיים" על אבות, עמ' י"ג). מה פירוש דבריו "נצר מטעי"? ענה על כך מהר"ל (שם, דף י"ב) שהם גזע מרכזי, בלי ענפים היוצאים לצדדים. כלומר אומות העולם הם קיצוניים ואינם נוהגים במיצוע; בין הנוצרים ובין הישמעאלים נוטים להפרזה בדתות שלהם. אבל ישראל יש בהם המדה הממוצעת (וכמו שהאריך בזה רמב"ם, במורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ט, ובהלכות דיעות פרק א'). במילים אחרות, הקב"ה ברא את העולם עבור אותו עם מיוחד הנוהג במידות טובות. "עם זו יצרתי לי" (ישעיה מ"ג, כ"א). ורק אחרי חטא אדם הראשון נוצרו אומות צדדיות (וכדברי רמח"ל, "דרך השם", ח"א פרק רביעי). ולכן כתב רש"י (תחילת בראשית) שהעולם נברא עבור ישראל. הבחירה שבחר ה' בישראל היא למען המטרה האלוהית, ואינה תלויה כלל בזכויותיהם או בחובותיהם ("נצח ישראל", פרק י"א, עמ' ס"ט). וזה בנוסף למעלתם המוסרית בה הם עדיפים משאר האומות. לפי הבחירה החופשית שיש לבני אומה זו, רואים אנו אצלם התנהגויות יפות, חמלה ומידות ההטבה לזולת, מה שלא מוצאים אצל האומות האחרות. כאמור זו היא מעלה נוספת על מה שהעולם נברא עבור מציאותם (עיין "נר מצוה" של המהר"ל, עמ' י"ג).