יום אחד זה ימאס לנו.
ימאס לנו להתלונן על חוסר איזון בפאנלים טלוויזיוניים. ימאס לנו להזדעזע עד עמקי נשמתנו מעוד אמירה ילדותית של גבי גזית, ובאופן כללי ימאס לנו להתבכיין. היום הזה שבו נפסיק לרצות כל כך להשתלב בתקשורת הישראלית, יהיה היום שבו היא תשוב לממדיה הטבעיים. מימדי הרכלנית השכונתית שבשלב מסוים לכולם נמאס להאזין לסיפורי ה"אל תשאלי מה שמעתי" שלה.
ימאס לנו להתלונן על חוסר איזון בפאנלים טלוויזיוניים. ימאס לנו להזדעזע עד עמקי נשמתנו מעוד אמירה ילדותית של גבי גזית, ובאופן כללי ימאס לנו להתבכיין
אחד הדברים החיוניים ביותר לתקשורת הוא תשומת הלב של ההמונים. מדובר במושג רחב בהרבה מסתם רייטינג. התקשורת זקוקה, ממש משוועת לכך, שידברו על התכנים שלה למחרת בעבודה, שיתווכחו על הנושאים שהיא העלתה לדיון, ו... כן, שיזעמו על המסרים הגלויים והנסתרים שהיא משדרת או כותבת. זוהי נקודת החוזק שלה. וכמו בכל נקודת חוזק, כאן טמונה נקודת התורפה שלה.
החברים היקרים מ"האגודה לזכות הציבור לדעת" ששולחים מכתבים נזעמים על כל הטיה פוליטית או התבטאות פרובוקטיבית של כתב זה או אחר, משחקים בלא יודעין לידיה של המעצמה השביעית. מי שחושב שהחרם על שדרן הרדיו המפורסם גרם לו להחסיר אפילו דקת שינה, אינו מבין את כללי המשחק. החרם היה נעלב מדי, זועם מדי.
"שוב הצלחתי", הוא התרווח בוודאי על הכורסה במשרדו של העורך, "הפעם עצבנתי אותם כהוגן". נציב תלונות הציבור הזרים עוד מכתבי מחאה ואיומי חרם שהגדילו את החיוך על פני הצוות.
כדי להשתחרר מלפיתתה החונקת של התקשורת, עלינו להתעלם ממנה. ממש כמו שעושים לבריון של גן הילדים: הוא צועק והגננת מתעלמת. הוא מאיים שהוא יספר לכולם איזה גן זה, והגננת משיבה לו בחיוך מנחם המוכיח שהיא לא הקשיבה לאף מילה שלו.
לא צריך לשלוח מכתבי תלונה, ולא צריך לפרסם מאמרים נוטפי זעם קדוש או לנסות להכניס אנשים "משלנו". צריך פשוט לשנות את הלך המחשבה, ולצרוך תקשורת יהודית בלבד. ישרה, אמינה שאינה חוטאת בלשון הרע, ולא מגרדת את גובה הדשא ברמת תכניה.
התעלמות גרידא בוודאי שאינה מספקת. יש לפעול בכל המרץ לחיזוקה של התקשורת היהודית (בניגוד לזו ה"ישראלית"), ולהתקדמות מתמדת ברמת המקצועיות שלה ובכך ליצור אלטרנטיבה ראויה
דמיינו לעצמכם כיצד הייתה נראית פרשת "למרחב", למשל, ללא התגובות המצטדקות של החכי"ם ומנהלי המוסדות. כמה אוויר היה מתרוקן מבלון הידיעה החדשותית הנפוח הזה, לו היו אנשי המוסד החינוכי לא היו ממהרים להתגונן ולנסות לטהר את שמם הטוב, אלא מתעלמים באלגנטיות, פשוט מפני שלא הם ולא קהל הורי תלמידיהם צורכים את התקשורת הזו.
התעלמות גרידא בוודאי שאינה מספקת. יש לפעול בכל המרץ לחיזוקה של התקשורת היהודית (בניגוד לזו ה"ישראלית"), ולהתקדמות מתמדת ברמת המקצועיות שלה ובכך ליצור אלטרנטיבה ראויה. הרואים עצמם מוכשרים לכך, אינם צריכים לנסות ולהשתלב במערכות התקשורת הקיימות. שם הם יהפכו לעיתונאי שוליים (כתבנו לענייני עניינים שאינם מעניינים) במקרה הטוב, ויִזָרקו בבושת פנים וללא סיבה הנראית לעין במקרה הפחות טוב. אם יופנו כל הכוחות הטובים הללו פנימה, לא נרגיש בחסרונם של העיתונים "ידיעות", "מעריב" או ערוץ 2.
לשם כך, צריך להתייחס למשימה זו כאל ראשונה במעלה. מגמות התקשורת חייבות להפוך לציוד חובה במוסדות חינוכיים רבים. רבנים בדרשות בית - כנסת צריכים לעמוד על כוחה האדיר של המדיה ולעמול על חזון של תקשורת יהודית, כתובה ומשודרת, על פי ההלכה. בעולם שבו התקשורת היא נותנת הטון המוסרי, הפוליטי, והמדיני ישנה חשיבות עליונה למערכה זו.
ולמי שהדברים נראים לו כיציאה נמרצת למלחמה בטחנות רוח, הנה קצת עובדות:
במהלך שנת 2007 למניינם יסד אדון עשיר אחד בשם שלדון את החינמון "ישראל היום". על פי סקר של מכון) TGI הנחשב לאורים ותומים בנושאי תפוצה וחשיפת התקשורת המודפסת והאלקטרונית בישראל) זכה העיתון בנתח קוראים משמעותי ביותר של 15% לעומת קריסה מביכה של מעריב (ירד ב - 11.5%), וירידה מתונה אך עדיין משמעותית של ידיעות אחרונות (כ-4%).
מסתבר שגם את אריות התקשורת הבלתי מנוצחים ניתן לנצח, אם רק נשכיל להפסיק לספק להם את מנת הבשר היומית.