קיבלתי לביתי הצעה מעניינת, מפתיעה ויחד עם זאת מאוד מבטיחה. וילן ואביטל, שני חברים במועדון הכנסת בישראל, מציעים לי לעבור "לסביבה בטוחה יותר" תוך העברת הבית שבניתי למשפחתי לרשותם של זרים. הצעה מעניינת ואני מבקש לבחון אותה ברצינות בשלושה מישורים שונים:
קיבלתי לביתי הצעה מעניינת, מפתיעה ויחד עם זאת מאוד מבטיחה. וילן ואביטל, שני חברים במועדון הכנסת בישראל, מציעים לי לעבור "לסביבה בטוחה יותר" תוך העברת הבית שבניתי למשפחתי לרשותם של זרים
הראשון: מה יותר בטוח מבית - אל? כלומר, היכן הסיכויים לשרוד גדולים יותר. חשבתי מיד על הדרום במסגרת חזונו של בן גוריון. זהו גם מקום חם, מרחבים גדולים ופתוחים. אבל, אז נזכרתי במטחים של 50 קסאמים ליום. למען האמת, גם "טפטוף קל" של קסאם ליום אינו מהווה גורם משיכה מלבב. ו-50 קסאמים נראה לי כמטר מוגזם בחורף השחון העובר עלינו. ועוד מחבלים מתפוצצים. אז פניתי לקצה השני של המדינה. רק כשעתיים וחצי נסיעה מביתי, אלא ששם נתגלו לאחרונה שרידים של שני טילי קטיושה בשלומי. אז לא כדאי להחליף שור בחמור.
התחלתי, אפוא, להדרים אט - אט. הגליל החביב והירוק תמיד הוא חבל ארץ המשווע לייהודו, כפי שכמה ממשלות קבעו ללא בושה גזענית, אלא שהם שכחו למגן את שמי האזור. וכך, לא מכבר, כולו עד לחיפה הפך לשטח ניסויים של טילי החיזבאללה (ונתעלם מהפיצוצים במסעדותיה).
במרכז הגליל, פקיעין היפה הפכה לעוד נקודה במפת הפוגרומים ביהודים. אז אולי ננסה את האזור הנהדר של נחל עירון? שיגעון ממשי. בחריש השתלטה משפחת פשע, והמשטרה הרימה מולה את ידיה. ובכלל ואדי ערה הערבי מבסס את עצמו כשטח שמחוץ לתחום חוק וסדר ונוכחות שלטונית, עוד מימי הפרעות ביהודים עוברים בכביש.
מה עם המרכז, אפוא? בעיה. לוד נכבשת על ידי סוחרי סמים, וגם יפו בתמונה. שם יש פוגרומים קטנים, בינתיים, ביהודים. אז אולי תל אביב? בלתי אפשרי. הזיהום שם מסוכן עוד יותר לבריאות מהעופרת הצפונית והדרומית, ונתעלם מהפיצוצים בקניונים שם ובנתניה שלא להזכיר את היעד מספר אחת לגרעין האיראני, זה שיימנע מאיתנו, פה בבית אל, בגלל השכנות לרמאללה. ירושלים, על האנדרטות לנרצחיה? הכביש לת"א ליד טלזסטון? קניוני נתניה והאולמות?
ובאסוציאציה אוטומטית הביטוי הזה של "יודנריין" חיבר אותי ליבשת אחרת. ושם איתרתי במרכזה של אירופה הנאורה כמה וכמה אזורים יפים ומוריקים, חורשות עצים או סתם מרחביםאז רגע, מה רע לי בבית? אוויר הרים צלול כיין. הקטיושות רחוקות... עדיין. מרחבים עם היסטוריה יהודית וחברה טובה.
השני: אם כבר אז כבר. אם ליצור אזורים שהם יודנריין בישראל, אולי נרחיב את התחולה על כל השטח שבין הירדן לים. במיוחד כאשר מעבר לירדן בגדתו המזרחית וגם בדרום, סעודיה ומצרים, ובצפון, בלבנון וסוריה, עיראק כבר מזמן ניקו את השטח מיהודים. ובאסוציאציה אוטומטית הביטוי הזה של "יודנריין" חיבר אותי ליבשת אחרת. ושם איתרתי במרכזה של אירופה הנאורה כמה וכמה אזורים יפים ומוריקים, חורשות עצים או סתם מרחבים. יש בהם גם מורשת יהודית גדולה, בחלקה משפחתית שלי, הנשענת על מאות אלפי יהודים. יש בה אפילו מבנים העומדים ריקים וניתנים לאכלוס מיידי. כן, אני מתכוון לאושוויץ ומאידאנק, בירקנאו וטרבלינקה, היער בזביטילובסקה גורא ועוד כמה אתרים מעין אלו. בסביבה נמצאים אפילו בתי כנסת יפהפיים, והשכנים מכירים את היהודים מצוין.
קצת מפריעים הזכרונות משם, והם אינם מעוררים שום תיאבון לניסוי נוסף. וגם אם טרם מצאנו את הפירוש הנכון לאמרה הטוענת "לעולם לא עוד", עדיין עדיף לחפש את הפירוש פה בישראל, ולא באזור המקורי שלה בבית הקברות של העם היהודי.
אז מה לעשות חברים לא יקרים, עדיף לנו לקחת את הסיכון ולהישאר בבית - אל.
הגינות היא הגינות. הישובים ביש"ע בנויים על אדמה יהודית ברובם המכריע, אך יש ישובים במרחב שנבנו על חורבות ישובים חרבים והם קודמים לפינוי ופיצוי. וכך, גם אם קשה יש לעשות צדק
השלישי (על פי ידיד, קובי מאמו): הגינות היא הגינות. הישובים ביש"ע בנויים על אדמה יהודית ברובם המכריע, אך יש ישובים במרחב שנבנו על חורבות ישובים חרבים והם קודמים לפינוי ופיצוי. וכך, גם אם קשה יש לעשות צדק. יש לפנות את הקרקע של שיך מוניס, אף שעליה נבנו בנייני פאר של האוניברסיטה התל אביבית. ודרך אגב גם תפתר שאלת השביתה, כי לא תהיה אוניברסיטה. ונדמה לי שהמרצים עצמם יתמכו בתיקון העוול ההיסטורי, אף אם תיפגע הכנסתם. קורבן זניח על מזבח העקרונות. מה גם שהתחרות מול האוניברסיטה העברית לא תהיה עוד, בהיותה של זו גוזלת את בתיהם של תושבי שייך באדר. מעניין איך יגיב בית המשפט העליון עם פינוי משכן הצדק שהתמקם על קרקע לא לו. במקביל, הח"כים הערביים יכולים לשמוח. הם, כשארי בשר, יוכלו להישאר בבניין המפואר של הכנסת. יחידים מיתר חבריהם, יוצאי הגלויות השונות.
זו יכולה להיות התחלה מעניינת ומבטיחה שאחריה בתור מחצית חיפה ועכו, רמלה ולוד. וכפועל יוצא מההגיון הזה דווקא בבית אל, בה הייתה רק אדמת טרשים, כדאי לגור בלי לדרוך על שום יבלת.
אז, בצער... בעצם, בשמחה ובהגיון אני דוחה את ההצעה. בית - אל נותרת הבית שלי.