צריכים להבין בפסוק זה. הרי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו? כלום מפני שהעמידו עמודים ויריעות, וקבעו במשכן כלים שונים כמו ארון ומזבח הזהב וכו', בזה כבר הקב"ה הנשגב מכל גשמיות יצמצם כביכול מציאותו וכבר שוכן בקרבנו? [נביא כאן ארבע תשובות]. ומה שייך סוף הפסוק לתחילתו? הרי גם בלי זה ה' הוא לנו לאלוקים!
הרי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו? כלום מפני שהעמידו עמודים ויריעות, וקבעו במשכן כלים שונים כמו ארון ומזבח הזהב וכו', בזה כבר הקב"ה הנשגב מכל גשמיות יצמצם כביכול מציאותו וכבר שוכן בקרבנו?
כבר חז"ל עיינו בשאלה זו וענו על ידי משל. במדרש (שמות רבה, פרשה מ"ט) הביאו על הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח', ז'): 'מים רבים' הם אומות העולם, שנאמר 'הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ושאון לאומים כשאון מים כבירים' (ישעיה י"ז, י"ב). אפילו יתקבצו כל אומות העולם לבטל את האהבה אשר בין ישראל לאביהם שבשמים, לא יוכלו. הדא הוא דכתיב 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה'. כמו שאתה אומר 'אהבתי אתכם אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו? הלא אח עשו ליעקב, נאום ה', ואוהב את יעקב' (מלאכי א', ב'). [פירש הגר"י הוטנר, "פחד יצחק", פורים, עמ' מ"ג, כי אפילו יעקב ועשיו יהיו דומים זה לזה, בין לטובה ובין לרעה, הקב"ה תמיד בוחר ביעקב]. 'ונהרות לא ישטפוה', אלו [ארבע] המלכיות וכו'. 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו'. אבל בני יעשו מקדש של יריעות, וירדתי ושכנתי בתוכם, הדא הוא דכתיב 'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וכו' וכבוד ה' מלא את המשכן'" (שמות מ', ל"ה).
כיצד אפשר להבין כי כבוד ה' מילא את המשכן? הרי זה צמצום בשבילו? ענה על כך רמב"ם (מורה נבוכים, חלק א' פרק י"ט) שתי תשובות, אחד ברמז ואחד במפורש. "מלוא כל הארץ כבודו, כל הארץ מעידה על שלמותו וכבודו של הקב"ה". כלומר ההשגחה הגדולה שה' שומר עלינו כל עוד שהשכינה במקדש, זהו כבוד ה'. ועוד עונה ששכינה היא יצירה רוחנית הנקראת "אור נברא" (חלק א', פרק כ"ח). זהו תוכן דבריו. אמנם רמב"ן (בראשית מ"ו, א') חולק על הרמב"ם במה שהגדיר את השכינה כ"אור נברא". [ומהר"י אברבנאל בפירושו למורה נבוכים יישב קושיותיו של הרמב"ן]. אבל מפליא הדבר שהמקובל "בן איש חי" העתיק דברי הרמב"ם כפשוטם, כלומר הסכים איתו (שו"ת רב פעלים, חלק א', סוד ישרים סוף סימן א').
זאת אומרת יש כאן גילוי שכינה בבית המקדש, וכל האומות הכירו כי ה' נמצא ושוכן בין בני ישראל. הא כיצד? כי היו ניסים תדירים במשכן, כמפורט בפרקי אבות (פרק חמישי). לא הפילה אישה מריח בשר קדשים, לא נראה זבוב בבית המטבחיים, עמוד העשן עלה ישר ולא נטה לצדדים מפני הרוח וכו'. ובנוסף, היו מדליקים נרות המנורה ומניחים לכל נר ונר חצי לוג שמן. והנה שאר ששת הנרות כבו בסוף הלילה, אבל נר המערבי לא כבה לעולם. ענו חז"ל: "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כ"ב, ע"ב). ועוד כי לחם הפנים שהה על השולחן שבוע שלם, ובסילוקו היה חם וטרי ביום הילקחו (יומא כ"א, ע"ב).
מענה שלישי (לפי שיטת רמח"ל):
אומנם נכון שהקב"ה בכבודו בעצמו הוא נעלה ונשגב מכל צמצום במקום, אבל יש שתי בחינות בכל דבר ודבר.
כבר כתב הפילוסוף עמנואל קנט כי גם כשאנו רואים עצם מסוים כמו שולחן, מבחינים אנו רק את צורתו החיצונית, צבעו וגדלו. אבל לא נוכל להכיר בחושים שלנו את מבנהו הפנימי, את תאי החומר תוך העץ, את המערכת הפנימית שבו[א] העצם כמו שהוא.
[ב] הצד המתגלה מולנו. כבר כתב הפילוסוף עמנואל קנט כי גם כשאנו רואים עצם מסוים כמו שולחן, מבחינים אנו רק את צורתו החיצונית, צבעו וגדלו. אבל לא נוכל להכיר בחושים שלנו את מבנהו הפנימי, את תאי החומר תוך העץ, את המערכת הפנימית שבו. כמו כן אנו רואים מראה השמש ברקיע כגוף מוצק, כמו תפוז ענק. אבל באופן מדעי איננו כך כלל אלא כל כולו גזים בוערים. כך כשאנו רואים בן אדם אחר, רואים אנו רק את פרצופו ובגדיו, אבל איננו רואים את נשמתו ואת מחשבותיו הפנימיות. ובאמת גם אותו אדם אחר, הוא עצמו איננו מכיר מה הן מחשבותיו התת הכרתיות. הוא רק מכיר את הצד המתגלה שהוא חלק מועט ביותר ממהותו.
ובצורה כזו כתב רמח"ל גם על ידיעתנו את ה'. כי לעולם ועד לא נכיר כלל מה הוא עצם האלהות באמת. כל דיבורינו הם רק על הצד המתגלה מולנו. זו לשונו: "הנה מה שאנו מדברים במאציל יתברך שמו, הנה כבר פשוט הוא שאין אנו מדברים רק בבחינת פעולותיו, ולא בבחינת מהותו ועצמותו כלל" ("אדיר במרום", עמ' ר"ט, "דעת תבונות" עמ' ש"מ, שנ"א).
כך במשכן לא שכן הקב"ה בעצמו, אלא ניכר הוא מצד פעולותיו.
מענה רביעי (שיטת הגר"א):
כתב הגר"א: "האין סוף ב"ה אסור לחשוב בו כלל וכלל וכו'. וכל מה שאנו מדברים בו ובספירות, הכל [הוא] מרצונו והשגחתו הידועה מצד פעולותיו. וזה הכלל לכל דרכי הקבלה" (ליקוטים שבסוף פירושו לספרא דצניעותא, עמ' 75 "סוד הצמצום"). כלומר מדובר רק מצד גילוי רצונו, אבל לעולם אין אנו דנים בו בעצם.
לפי המלבי"ם זהו פירוש הפסוק "וראית את אחורי, ופני לא ייראו" (שמות ל"ג, כ"ג). (ומקורו ב"מורה נבוכים" ח"א פרק נ"ד, עמ' פ"ד, וכן שם בדף צ"ה: "לא ישיג מה הוא כי אם הוא").
על ידי חילוק הגיוני ואמיתי זה, כבר אין שום בעיה מטאפיזית במה שהמקובלים דנים על עשר הספירות, ואין בזה פגם באמונה באחדות הבורא (כמו שטעה לחשוב שו"ת ריב"ש, סי' קנ"ז). כי לפי רמח"ל והגר"א דיברו המקובלים רק על הצד המתגלה לפי מושגינו, ולא כיוונו על אמיתיות העצם יתברך שמו. וכן הוא לענייננו בדברנו על "שכינה", מדובר על הצד הניכר ומתגלה מול עיני אנוש, על פעולותיו בשמירת ישראל, ולא על עצם האלהות עצמה.
ובזה מובן לנו יותר הביטוי המקראי "ושכנתי בתוך בני ישראל", למרות הידוע כי "מלוא כל הארץ כבודו".
נחזור לענייננו בעניין השאלה השנייה, מה פירוש "והייתי לכם לאלוקים"? אלא כתוב בתורה: "וידעו כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לשכני בתוכם, אני ה' אלוקיהם" (שמות כ"ט, מ"ו)נחזור לענייננו בעניין השאלה השנייה, מה פירוש "והייתי לכם לאלוקים"? אלא כתוב בתורה: "וידעו כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לשכני בתוכם, אני ה' אלוקיהם" (שמות כ"ט, מ"ו). מפרש ה"חזקוני" מה שמובא ברש"י בקיצור, וקרוב לזה כתבו ר"א אבן עזרא ורמב"ן: "כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים (רק) [אלא] בעבור שיעשו משכן ושכנתי בתוכם". כיצד זה מתקיים? כי כאשר פונים כולנו בתפילה לכיוון המקום המקודש, ומחנכים את עצמנו שהקב"ה בחר בנו והוא קרוב לשמוע צרכינו ולטפל בענייננו, בזאת מביעים אנו אהבה לאדון כל המעשים. ובזה שהוא משגיח עלינו, שומר עלינו ומציל אותנו מכל אויבינו המרובים מסביב. בזה מתגלה כמה הוא אוהב אותנו.
זה מה שכתב רלב"ג על פסוקינו שאומר הקב"ה: "ושכנתי בתוך בני ישראל, רוצה לומר שתדבק בהם השגחתי במה שיקנו שלימות בסיבת המשכן והעבודה הנעשית בו . ואהיה להם למנהיג, להצילם מהרעות הנכונות לבוא עליהם וכו'. ואז יתבאר להם בראותם השגחתי הדבקה בהם 'כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים' על צד ההשגחה הפרטית".
"והייתי לכם לאלוקים" נתפרש באופן זה גם על ידי רשב"ם (על בראשית כ"ח, ע"א), וכן על ידי הנצי"ב ("העמק דבר", בראשית י"ז, ז').