"היום, נעשה משהו בלתי נשכח, שישאיר זיכרון של שמחה מבורך..".
אי שם במעמקי הילדות נפשנו בפעם הראשונה עם מושג הזמן. כשאמרו לנו שבשנה הבאה נעלה לכיתה א', הבנו שבעוד הרבה - הרבה זמן תבוא השנה הבאה ורק אז נקבל ילקוט וקלמר, חומש וסידור ונעלה לכיתה א'. כי בשביל ילד בגן לחכות שנה, זה לחכות חמישית מהחיים. וזה באמת הרבה.
אבל החיים זורמים ומתקדמים, הזמן רץ, ומשום מה תפיסת הזמן שלנו נשארת באותה תבנית ילדותית שהחיים הם בעצם משהו כמעט אינסופי. אנחנו מתנהגים כאילו נהיה כאן תמיד
אבל החיים זורמים ומתקדמים, הזמן רץ, ומשום מה תפיסת הזמן שלנו נשארת באותה תבנית ילדותית שהחיים הם בעצם משהו כמעט אינסופי. אנחנו מתנהגים כאילו נהיה כאן תמיד. אוגרים רכוש או כסף שמספיק לעוד מאה שנה, שיהיה. ונדמה לנו שהשנה הבאה רחוקה מאוד, אף שהיא כבר בפתח.
שנות הבגרות מזמינות אותנו להיפתח לאפשרות נוספת בהתבוננות על הזמן, ההתבוננות בימים. או נאמר באופן מדויק יותר, ביום. גם כאן, תפיסת הזמן יכולה לשבש אותנו. כי אם נשאל את עצמנו כמה ימים אדם חי, ונענה מהבטן, מהתחושה [ואתם מוזמנים לעצור כאן ולענות. זהירות מחישובים!], אז בדרך כלל התשובה היא מאות אלפים אולי מיליון ימים. אבל חישוב קל יגלה לנו כי גם אם יחיה האדם מאה שנה, ימיו יהיו שלושים ושש אלף ולא יותר. ובהתחשב בזה שחיים פחות ושיש שנות זקנה וחולי ושנות הינקות הראשונות, אנו מדברים בממוצע על שלושים אלף ימים שבהם אנו חיים ופועלים. לא הרבה. ממש לא הרבה.
יש משהו קצת מאיים בהתבוננות הזו, אבל ישנה גם ברכה גדולה. זוהי ברכה שמתחילה מהאבות שלנו שגם הם ספרו ימים: "ואברהם זקן, בא בימים", "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו" . יש פה שיטה שמתבוננת בזמן בצורה אחרת, פנימית ומכוונת יותר. כשפורטים את החיים לימים, מופתעים לגלות שאין יום אחד דומה למשנהו. כל יום הוא יחיד ומיוחד, חד פעמי. לא היה כמוהו ולא יהיה, ומה שיש בו לא יכול לעבור למחר. מה שלא עשית היום, אבוד. ומה שעשית היום, הוא שלך לנצח. איש לא ייקח לך אותו ואף אחד לא יבטל אותו. את היום הזה חיית. התרמית הזו שבעצם כל יום הוא כמו אתמול, ומה שלא אעשה עכשיו אעשה מחר היא הגניבה הגדולה בהיסטוריה. מידי יום היצר הרע גונב אותנו ומוכר לנו את מחר בתמורה להיום, וכך אנו מוותרים על מה שנמצא כבר בידיים שלנו, והוא בעצם הדבר היחיד שעליו אנו יכולים להשפיע באמת: לעשות אותו טוב יותר, נכון יותר, ומדויק יותר תמורת איזה מחר ערטילאי. כל יום דומה לנר. נר ה' נשמת אדם. נר שהדלקת - דלוק, נר שלא הודלק שוב אי אפשר להדליקו.
האמת, שהגניבה הגדולה לא מתרחשת רק במישור הזמן, אלא גם במישור המאורעות. אנחנו אלופים בלהיות ברגע הבא ובכך לפספס את הרגע הנוכחי.
בוקר אחד לקחתי את ילדַיי לגן דרך של שלוש דקות ברגל. הראש שלי כבר היה עסוק באיך לפזר אותם הכי מהר ולרוץ לדבר הבא שלי, אבל ילד הוא מלא תמימות ופשטות ועל כן הוא כולו ברגע שבו הוא נמצא, ועכשיו הולכים בדרך לגן. אתם יודעים כמה דברים יש בדרך לגן? שלוליות חדשות שלא היו אתמול, וחמש חיפושיות, וגם כמה שבלולים שראינו, ואפילו מקל ארוך ויפה לאוסף הגרוטאות. דרך של שלוש דקות לקחה פי שלוש זמן, כי יש בה משהו. משהו שהאדם המבוגר, הממהר, מתעקש לפספס, כי הוא כבר ברגע הבא.
כל יום הוא חידוש מיוחד. פלא שעוד לא היה. ועל זה אנחנו מתפללים ומבקשים כל בוקר איך שפותחים את העיניים "הנותן לשכוי בינה". מיהו השכווי שאיתו אנו פותחים את הבוקר?כל יום הוא חידוש מיוחד. פלא שעוד לא היה. ועל זה אנחנו מתפללים ומבקשים כל בוקר איך שפותחים את העיניים "הנותן לשכוי בינה". מיהו השכווי שאיתו אנו פותחים את הבוקר? הפסוק באיוב אומר: "מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בינה", והפרשנים שם מסבירים ששכווי זה לב, הלב שלנו. מי נתן לנו בינה בלב? השם יתברך. הוא הנותן ללב בינה. ובינה, היא המידה האמצעית בין החכמה החיצונית לדעת הפנימית. בינה היא היכולת להבין דבר מתוך דבר, כלומר: לראות את החידוש שגנוז בתוך משהו מוכר, ולהוציא מתוכו תובנה חדשה שלא הייתה לפני כן. הבינה מסוגלת למצוא את נקודת החידוש הנעלמת והנסתרת בינות לדברים המוכרים.
אם כך, כל בוקר אנו פוקחים עיניים ומתפללים להשם יתברך שייתן לנו את הבינה בלב לגלות את החידוש שמסתתר ביום החדש הזה שנולד עכשיו. יש והיום הזה צופן חידוש גדול: יום של חתונה או לידה, יום של שמחה גדולה או שלא נדע צער. ויש והחידוש הוא קטן: חיוך שחייכנו למישהו, מילה טובה שנאמרה והעלתה עידוד על פנים נפולות, נקודה אחת בודדה שהאירה מתוך תפילה שלמה, מילה שחדרה ללב מתוך פרק תהלים שלם. גם את החידושים הקטנים האלו צריך ללקט באהבה. הם התכלית של היום כולו. הם הלהבה הקטנה שמחכה להידלק, אם רק נפקח עיניים, ובעיקר את הלב...
וזֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו, כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם..... כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי.
הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, 'הַיּוֹם' דַּיְקָא, וְהָבֵן [ לקו"מ ער"ב].