כל השנים הסברתם לנו: איזה יופי תהיה מדינת ישראל אם רק נצא מעזה, איך מדד "ת"א 100" ינסוק והמדינה תשגשג כלכלית. אם רק נצא משכם, אם רק נתנתק, נגרש ונתכנס יהיה פה מזרח תיכון חדש.
מי שבורח מזהותו, מי שבורח מארצו, ומי שבורח מאדמתו ימשיך להירדף עד חורמה. עד להתנתקות, כל העולם מחה לנו כפיים ודיבר על ה"אומץ", על ה"יצירתיות" ועל ה"תעוזה המדינית" של שרון וויסגלס
צדקתם. יצאנו מעזה, החרבנו ישובים, שברנו משפחות וקבלנו "מזרח תיכון חדש". מזרח תיכון שבו ארגון טרור תופס שלטון ב"בחירות דמוקרטיות", שלטון שהזרוע הצבאית שלו מבצעת פיגועים, חוטפת חייל ויורה קסאמים. הטילים נורים לא על התנחלות או על מוצב צבאי, אלא על שדרות ואשקלון. אש"ף והחמאס לא מבחינים בין עיר להתנחלות, בין מאחז לקיבוץ. אנחנו עשינו את ההבחנה בין "שטחים" ומדינת ישראל ובין גב ההר והשפלה, וכך חשבנו שאם ניתן לאריה את ליטרת הבשר נוכל להשביע את רעבונו.
כל ילד בנווה דקלים וכל ילדה בקדומים ידעו את מה שאולמרט וליבני סירבו לראות ערב ה"התנתקות": שאם הבחירות יתקיימו בעזה החמאס יזכה, שהקסמים שנורו על שדרות עד להתנתקות יראו כמו סוכריות בשבת בר- מצווה לעומת מה שיבוא אחריה, שהרס הישובים יגרור לחץ כבד על ישראל לוויתורים נוספים.
מי שבורח מזהותו, מי שבורח מארצו, ומי שבורח מאדמתו ימשיך להירדף עד חורמה. עד להתנתקות, כל העולם מחה לנו כפיים ודיבר על ה"אומץ", על ה"יצירתיות" ועל ה"תעוזה המדינית" של שרון וויסגלס. השמאל רק סיים את חגיגות פינוי גוש- קטיף, וכבר ישראל נדרשת להקריב את הקורבן הבא למולך "השלום".
עוד לא הספקנו לאחות את שברי המשפחות שנהרסו, עוד לא הספקנו לטעום את טעמו של השלום שהבטחתם לנו, ואתם עסוקים בהתקפלות הבאה. לאור ההצלחה הרבה ביציאה מעזה, הפוליטיקאים, הביטחוניסטים, עיתונאים ופרשניים מסבירים לנו שוב שצריך להיפטר מהנטל הכבד שבאחזקת "השטחים". שהקהילה הבינלאומית תריע לנו, תקבל אותנו לחיקה ושנפתח עוד שגרירות בבירות נוספות בעולם. כל זאת, אם רק נגשים את חלום המדינה הפלסטינית.
לצערי, איבדתם את תחושת הלגיטימיות הבסיסית של עם על מדינתו. לקחתם את הלגיטימיות המוסרית של העם היהודי על ארצו והחלפתם אותה במטבעות זולים של "נרמול היחסים" ושל "שלום מדומה".
הגיע הזמן להחזיר לשיח הציבורי ולטרמינולוגיה הפוליטית את המונחים "ארץ אבות", "זכות היסטורית", "אהבת הארץ"... השינוי בשפה. השינוי בלשון, והשינוי בתודעה הלאומית יסייע בשינוי הטרמינולוגיה גם במשרד החוץ האמריקאי וגם במסדרונות האו"ם
תזכורת וחזרה על החומר לבגרות בהיסטוריה: הלגיטימיות היהודית על הארץ נובעת לא מכוח הסכמה מדינית של אומות שונות. לא מכוחו של כיבוש במלחמה כזו או אחרת, וזכות זו אפילו לא התחילה אחרי "מלחמת ששת הימים". הזכויות ההיסטוריות שלנו מעוגנות היטב בתנ"ך. זכויות אלו זוכות להכרה רחבה בעולם המערבי והנוצרי כאחד. האחיזה בחברון, שכם, בית אל וירושלים מעוגנת היטב במשנה, בתלמוד ובבתי הקברות העתיקים. אבל העכבות הנפשיות הגלותיות המוטבעות בנו כל כך חזק גורמות לכם לברוח מייעודכם ולברוח מזהותכם. לא העולם דוחף אותנו לכך, אנו עושים זאת לעצמנו.
תשאלו את עצמכם, מאיזה כוח בחרו ההורים שלכם לחזור לארץ אחרי גלות ארוכה? מהו הדחף האדיר שהניע פליטים יהודים מקצוות הגלובוס לארץ ישראל, אם לא ההבטחה האלוקית על הארץ? על מה חלמו סבא וסבתא בדרכם לארץ, על תל אביב? על הרצליה? על כפר שמריהו?
הגיע הזמן להחזיר לשיח הציבורי ולטרמינולוגיה הפוליטית את המונחים "ארץ אבות", "זכות היסטורית", "אהבת הארץ"... השינוי בשפה. השינוי בלשון, והשינוי בתודעה הלאומית יסייע בשינוי הטרמינולוגיה גם במשרד החוץ האמריקאי וגם במסדרונות האו"ם.