צריך עיון מפני מה מרדכי חירף נפשו להפר צו של המלך, כמפורש בפסוק "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן, כי כן ציוה לו המלך" (אסתר ג', ב'), הרי הוא מסתכן במה שממרה דבר המלך. יותר מזאת, כיוון שהוא מפורסם בעיר שושן כ"מרדכי היהודי", מדוע לא חש שהוא מסכן בזה גם את שאר אחיו הגולים? וגם כנסת ישראל מתלוננת על מרדכי (מגילה י"ג ע"א, רש"י ד"ה לאידך גיסא: "לצעקה ולא לשבח, איש יהודי גרם לי הצער הזה" כמפורש בגמרא "דמיקני בי המן").
צריך עיון מפני מה מרדכי חירף נפשו להפר צו של המלך, כמפורש בפסוק "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן, כי כן ציוה לו המלך" (אסתר ג', ב'), הרי הוא מסתכן במה שממרה דבר המלך
את השאלה הנ"ל שואל מהר"ל, וגם שואל מדוע כתוב המקרא בלשון עתיד "לא יכרע ולא ישתחוה"? היה די בזה לכתוב "לא כרע ולא השתחוה", לשון עבר. עונה מהר"ל: "לא יכרע, זהו אף שהיה יכול מרדכי ללכת בדרך אחרת שלא יהיה פוגע [פוגש] בו ולא יכעס המן". כלומר כמה פעמים עשה זאת מרדכי שהתעניין מראש לדעת באלו מהרחובות מתכנן המן לעבור בהם, והקדים מרדכי להגיע לשם דווקא כדי לשבת שם לפני בואו של המן כדי להפגין שאיננו משתחוה לו. כלומר תיכנן מרדכי דווקא להתגרות ברשע. ממשיך מהר"ל: "והכל כדי לקדש שמו יתברך. ויש מקשים כי למה עשה כך מרדכי? היה לו לסלק עצמו מן שער המלך . ולא היה לו לסכן עצמו ואת כל ישראל להתגרות ברשע? ואין זו קשיא, כדאמרינן במסכת ברכות (ז ע"ב) "עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם" וכו'. וכל שכן כי היה מרדכי מקדש את השם ע"י זה שלא יכרע ולא ישתחוה להמן. ומצוה היא אף שיכול למלט את נפשו" ("אור חדש", עמ' קכ"ח).
[הגזירה הייתה רק על הנמצאים בשער המלך]
"שפת אמת" של אדמו"ר מגור (על מגילה יב.) עונה על שאלת מהרש"א כי שאר כל העם היו פטורים מלהשתחוות להמן כי אינם עבדי המלך וגם לא יושבים בשער המלך. הגזירה הייתה רק על "עבדי המלך אשר בשער המלך וכו' כי כן ציוה לו המלך" (אסתר ג', ב'). לפי זה, השאלה קשה מאוד. היה מוטל על מרדכי להימנע מלהיות בשער המלך, יתרחק משם קצת ובכך ישתמט מהבעיה אם להשתחוות או לא?
אלא מכאן ראיה לדברי מהר"ל כי מלכתחילה בא מרדכי להתגרות ברשע. ולמה דווקא מרדכי? מעיר הרב יהושע בכרך (בספרו הנפלא "כתבוני לדורות", עמ' 87-88) שעלינו לשים לב למילים קשות שאמר מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי וכו' רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו!" (אסתר ג', י"ד). משום מה לו לקלל גם את "בית אביך"? והרי די לציין שהיא לא תיוושע בזה שהיא מלכה, אלא גם היא תאבד. מדוע לשרבב כאן הזכרת בית אביה?
בזה נבין גם כן התגרותו של מרדכי ברשע זה. הרי גם מרדכי מצאצאי שאול המלך ("בן קיש איש ימיני", אסתר ב', ה'. עיין מדרש תרגום שני על פסוק זה) וגם עליו מוטל לתקן עוון חנופת שאול לרשעוהוא עונה: התרגום מלמד שהזכיר לה את עוון שאול שהחיה את אגג מלך עמלק, ומזה נולד צאצא שלו המן. כותב "מנות הלוי": "ובסתום הודיע לה כי בסיבת בית אביה באה עליהם הצרה הזאת, על אשר לא עשה חרון אפו [של ה'] בעמלק, והיא צריכה לתקן כל זה". כלומר אותה לילה שנשאר אגג חי, עד שהספיק שמואל לחסל אותו, בא אגג על שפחה וממנה נולד בן שכעבור כמה דורות נולד הצאצא המן (ילקוט שמעוני, פרשת נח פסקא ס"א). וכבר ראינו בעוד מדרשי חז"ל שהצאצא יכול לתקן עוון אבות אבותיו. כמו שפנחס נקם נקמת סבו (סוטה מג.). תיקון זה תיקנה אסתר בפעולתה המלכותית להרוג את המן. זה נרמז גם במדרש (ילקוט שמעוני בלק, תשע"א) וז"ל: "ועל ידי מה פסקה מלכות שאול? על ידי אגג. אף על פי כן חוזרת ונשאת על ידי אסתר שנאמר 'ותנשא מלכותו'". ובכן, על אסתר אנו נגיד "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה" לנקום נקמתנו מעמלק ולא להחניף לו.
[עוון חנופה]
בזה נבין גם כן התגרותו של מרדכי ברשע זה. הרי גם מרדכי מצאצאי שאול המלך ("בן קיש איש ימיני", אסתר ב', ה'. עיין מדרש תרגום שני על פסוק זה) וגם עליו מוטל לתקן עוון חנופת שאול לרשע. איסור זה הוא מהתורה שנאמר "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר ל"ה, ל"ג). כן פסק "היראים" (סימן נ"ה) ור"ש אבן גבירול (ל"ת שז) והובא ב"חרדים" וכן בעל "הלכות גדולות" (סי' קס"ז). מה השורש האטימולוגי של המילה "חנופה"? כנראה אות ח' מתחלפת באות ה' ויש בפנינו מלת "הנף" מעניין הרמת כבודו של הזולת, מעל ומעבר למה שמגיע לו. חז"ל דרשו לפעמים על ידי החלפת האותיות ה-ח .
איך הידרדר שאול לחטא קשה זה? אלא ידוע ששאול היה עניו גדול "נחבא אל הכלים" (שמואל א', י', כ"ב) וגם לא פגע במי שזלזל בכבודו כמלך. הרי אמרו עליו "מה יושיענו זה? ויבזוהו וכו' ויהי כמחריש" (י', כ"ז). אדם שהוא שפל יותר מדי בעיני עצמו, עלול הוא להיכשל ולהתרשם שלא כדין מהדר וברק של מלכים ושרים. איש עדין כזה מתבלבל ומרגיש כניעה יתירה מול גינוני מלכות. לכן הציל שאול את המלך אגג, אפילו שהוא גוי ולמרות שמדובר בעמלק! התבטלות זו בפני רשע מוכיחה שאין אדם זה ירא כראוי ממלך הכבוד הקב"ה, שכל הכבוד שלו. כך כתב "חובות הלבבות" (תחילת שער הביטחון, עמ' קכ"ד): "הבוטח על השי"ת לא יתרפס לזולתו, לא יכנע להם וכו' ולא ירתע מלחלוק עליהם" (עיי"ש ראיותיו). וקרא לחוטא כזה "חנף" (שם, תחילת שער יחוד המעשה, ובפרק ד', דף קס"ט בתרגום הגר"י קאפח).
[אסור להחניף לרשעים]
ומה התוצאה מהתרפסות זו? "כי רבים נמשכים אחריהם ואוחזים מעשיהם" ("שערי תשובה", ח"ג פסקא קנ). כי ודאי אילו הייתה ראש הממשלה [אז] גולדה מאיר מחנכת ציבור הנשים לשמור על טהרה ומקווה, הייתה השפעתה גדולה לטובהאמת היא שהקב"ה ציווה עלינו לכבד את הבריות (אבות, ד'), אבל לא כן אם הם רשעים גדולים מחרפים ומגדפים תורת ה'. כן כתב רבנו יונה גם לעניין עשירים שאמנם חז"ל הדריכו אותנו שיש לכבדם (עירובין פ"ו.), אבל לא כן אם העשירים הללו הם רשעים ("שערי תשובה" חלק ג', פסקא קצ"ט). שם מסיים רבנו יונה שאם חושש אדם שהרשע יזיק לו, מותר לכבדו בקימה והידור וכו'. "אך לא ישבחהו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם". ומה שהתירו חז"ל להחניף לרשע (סוטה מ"א:), הוא רק מהסוג הזה של קימה והידור בלבד (שם).
מדוע הסלידה הגדולה הזאת מהרשעים? מבאר רבנו יונה: "החנף אשר יהלל הרשע, אם בפניו או שלא בפניו, אע"פ שלא יצדיקנו על חמסו, אבל יאמר עליו 'כי איש טוב הוא'; על זה נאמר 'עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם' (משלי כח, ד) [ממה שהפסוק התחיל בלשון יחיד "רשע", ועבר ללשון רבים "בם", משמע שיש להתגרות גם באותו איש המהלל את הרשע, כן כתב הגר"א במשלי שם. וע"ע דברי רבנו יונה, ח"ג סוף פסקא קמח]. כי לולא אשר [המשבח] עזב את התורה, לא יהלל את העובר על דבריה. וגם אם לא ישבח את הרשע כי אם על מה שבאמת נמצא בו מהטוב וכו', גם זו רעה חולה וכו'. כי כאשר על פשעיו יכסה; 'צדיק' ייחשב אצל השומעים ויתנו לו יקר וירים ידו וגבר" ("שערי תשובה", ח"ג פסקא קפ"ט).
ומה התוצאה מהתרפסות זו? "כי רבים נמשכים אחריהם ואוחזים מעשיהם" ("שערי תשובה", ח"ג פסקא קנ). כי ודאי אילו הייתה ראש הממשלה [אז] גולדה מאיר מחנכת ציבור הנשים לשמור על טהרה ומקווה, הייתה השפעתה גדולה לטובה. אבל במה שמפורסם שהתנגדה לקיום הדת, כמה רע עשתה בעמה שנחלשו רבים מהדת. ומה עונשם של המתרפסים לפוליטיקאים בימינו שהם כופרים בתורה? ממשיך רבנו יונה: "כי המתחברים להם, אע"פ שאינם עושים כמעשיהם, מקבלים פורענות כיוצא בהם" (שם, פסקא קנא, וראיה לו ממסכת מכות ה ע"ב) כי בזה הם מחזקים את השפעתם. ועוד אמר רבנו יונה: "כי לא יאהב העבד את האדון [הקב"ה] אם יאהב משנאיו ויקרב רחוקיו" (שם, פסקא קצ"א). והאריך בחינוך זה שם בתחילת פסקא קמ"ח.