פתגם הוא בפי העם על סמיכות הפרשיות "אחרי-מות, קדושים אמור". כשעוסקים בדמותו של הרב נתן בוקובזה זצ"ל שנפטר השבוע לפני שנתיים בדמי-ימיו (י' בניסן תשס"ו), יש משום קיום הפתגם בצד האמיתי שבו 'אחרי מותו' של אדם 'קדוש' - 'אמור'. מצווה לומר וללמוד מדרכיו.

סיפור חייו המרתק של הרב כרוך בסיפורה הבלתי שגרתי של ישיבת "קרית נוער" שבירושלים:



בתשנ"ו, גילה נתן לאחיו הגדול שהוא פתאום "רואה דברים" על אנשים... את עברם, את העתיד שלהם, ו'רואה' אם הם חולים... אחיו שלמד אף הוא בישיבות ליטאיות, אמר לו בחיוך ציני: "אתה ודאי יודע שיש מוסד מיוחד לאנשים ש'רואים דברים'..."

עם קום המדינה הגיע ארצה מארה"ב הרב אלכסנדר לינצ'נר זצ"ל ובהשקעה של מיליוני דולר הקים קריה חינוכית, ענקית ונוצצת לבני עדות המזרח. ולא ל"מזוהים" שבהם (חרדים או דתיים-לאומיים, עובדה שיוצרת "קשרים"), אלא לסתם "עמך" ישראל. לישיבה זו שבשכונת בית וגן הגיע בתשל"ז מאשקלון הנער נתן בוקובזה ממשפחה "פשוטה" וישרת-דרך. הוא למד ב"קרית נוער" 6 שנים, מכיתה ז' עד יב', וכבר אז נקשר ליבו בעבותות אהבה לעם ישראל. היה מוסר שיחות בבתי כנסת וכן במושבים שסביב אשקלון כשהוא מנצל את כושר הנאום שחונן בו לחזק את היהודים המסורתים. כשסיים י"ב עבר ללמוד בישיבת 'עזתה' שבנתיבות, ובד-בבד עם לימוד תורה רציני השתלב שם בעשייה של חסד לנזקקים, טיפול בבעיות הורים וילדים, שלום-בית, ועוד.

בתשנ"ו, גילה נתן לאחיו הגדול שהוא פתאום "רואה דברים" על אנשים... את עברם, את העתיד שלהם, ו'רואה' אם הם חולים... אחיו שלמד אף הוא בישיבות ליטאיות, אמר לו בחיוך ציני: "אתה ודאי יודע שיש מוסד מיוחד לאנשים ש'רואים דברים'...", אך כשנתן לא הרפה הוביל האח את נתן אל הצדיק ר' ראובן גרשונוביץ' זצ"ל שלאחר ש"בדק" את האברך הצעיר, אמר לו: "כנראה שקיבלת כוח מן השמים. לֵך בכוחך זה והושעתָּ את ישראל".

"המאפיין בכל הפעילות שלו", אומר אחיו, "היה הפשטות. כשזוג בא לקבל סיוע בשלום-בית, הוא מצפה למישהו סמכותי שידבר אליו דברים חכמים "מלמעלה". נתן היה ההיפך הגמור מכך. הוא היה מדבר אליהם באופן אישי ביותר, מספר בדיחות, ובְהתאם ליושבים לפניו היה מתבל בביטויים-עממיים של תימנים, גרוזינים, פרסים... פעמים רבות קרה שהאיש והאשה היו ממש שוכחים למה הם בעצם באו...".



הפשטות הזו, מתברר, כבשה את לב העם.



למרות שעשה כברת-דרך ארוכה מאז ימי "קרית נוער" ולמד שנים רבות בקרב החוג הליטאי, היה מעלה על ראש שמחתו את הישיבה התיכונית שהיתה כור-מחצבתו. שנתיים לפני פטירתו, הוכנס ספר תורה לבית-מדרשו שבנתיבות בנוכחות גדולי הדור. ר' נתן הפתיע את כולם כשפתח ואמר: "ראשון יוזמן לכתוב אות בספר התורה, מורי ורבי הרב יוסף סגל". היה זה הר"מ שלו מכיתה י"א שהשפיע עליו ביותר להמשיך בעולם התורה.





כחצי שנה לפני שנתגלתה בגופו המחלה נתבקש להרצות דברי חיזוק בפני כנס ענק של גננות, במעמד כל סגל הפיקוח ממשרד החינוך. כשר' נתן נכנס לאולם, הוא זיהה לפתע מישהי בשורה הראשונה

כחצי שנה לפני שנתגלתה בגופו המחלה נתבקש להרצות דברי חיזוק בפני כנס ענק של גננות, במעמד כל סגל הפיקוח ממשרד החינוך. כשר' נתן נכנס לאולם, הוא זיהה לפתע מישהי בשורה הראשונה. בעלותו לבימה, פתח ואמר במילים אלו: "גבירותי היקרות! לפני שאתחיל, אני חייב לבקש את רשות הדיבור מהגננת שלי... זו שחינכה אותי ונמצאת איתנו כאן, הגברת אסתר שולץ...". אחרי פרץ הדמעות של הגננת הוותיקה ומחיאות-הכפיים הממושכות של 500 הגננות שגדשו את האולם, כמעט ולא היה עוד צורך לדבר... כל מילה שאמר החליקה כשמן הטוב ללב השומעות.



*



זמן רב התקשו מוריו של התלמיד נתן בוקובזה לעכל שהתלמיד הרגיל שלהם, זה ששיחק כדורגל במגרש, הפך לפתע לְ"בָּבָּא". חלקם, משום שלמוסד ה"בָּבּוֹת" אין שם טוב בציבור וברוב המקרים אכן מדובר במאחזי-עיניים למיניהם, וחלקם הסתייג מן המבט התורני. איך יתכן שנער רגיל מאשקלון מקבל לפתע כוחות משמים?!



אחד הרמי"ם, הרב ישראל ברויאר, הלך פעם לשמוע-לבדוק שיחה של מי שהיה תלמידו בכיתה ט' ונרגע: "השיעור היה מבוסס בראש ובראשונה על תורה. קטע מ"מכתב מאליהו", רעיון מ"שיחות" ר' חיים שמואלביץ - היסודות של עולם התורה. מכאן ואילך, לא היתה בי עוד 'תִּנגודת' לסיפורי המופתים שסבבו אותו".



בתשס"ג נסעו תלמידי "קרית נוער" לטיול בדרום. הרב ישראל החליט לכלול בטיול ביקור בנתיבות אצל הבוגר שלהם, הרב בוקובזה. חברו לצוות, המורה דורון, לא יכול היה להירגע: "שאלתי את ישראל, מה התלמידים שלנו צריכים לראות "בבא"?! אחרי מה ששמעתי על אנשים ש"פתאום יש להם כוחות" לא האמנתי עוד במאומה. הגענו לבית-מדרשו בנתיבות, והמון אנשים חיכו בתור לרב. לפתע יצא אחד העוזרים ושאל:



"אתם מ'קרית נוער'? הרב יקבל אתכם בבית-הכנסת הסמוך". פנינו לבית-הכנסת, והנה מתחילים 'להזרים' שתיה וכיבוד לתלמידים. זו היתה בהחלט התחלה טובה... ואכן, הרב עזב את כל האנשים שחיכו ובא אלינו, מתוך הכרת-טובה למוסד שבו למד. ציפיתי במתח לראות מה יאמר אדם במעמדו כיום לנערים שהיו די רחוקים ממנו מבחינות רבות. אני חייב לומר שהייתי המום מהחיבור המהיר שנוצר בינו לבינם. הוא פתח בשיא של פשטות, ואמר: "תראו חבר'ה, גם אני למדתי בישיבה-התיכונית שלכם". בתוך דקות הם היו 'שלו'... הוא סיפר על עצמו: על הלבטים שלו כילד שבא מבית דומה לשלהם, על ההיסוס להמשיך ללמוד תורה אחרי כיתה י"ב. אי אפשר היה שלא 'להימשך' ולזרום איתו.





אחד הרגעים המרגשים היה כשתלמיד הרים אצבע ואמר: "אתה אומר שנלך ללמוד בישיבה, אבל אין לי 'ראש' לגמרא הזאת, לזכור את כל הדעות. זה קשה, זה לא בשבילי וכו'". הייתה דממה

אחד הרגעים המרגשים היה כשתלמיד הרים אצבע ואמר: "אתה אומר שנלך ללמוד בישיבה, אבל אין לי 'ראש' לגמרא הזאת, לזכור את כל הדעות. זה קשה, זה לא בשבילי וכו'". הייתה דממה. השאלה הייתה מעט מתריסה. חשנו שלא בנוח שהתלמיד "הוציא" כל מה שהיה בליבו, אך התשובה של הרב הייתה מדהימה יותר: "איזו קבוצת כדורגל אתה אוהד?". "בית"ר ירושלים", ענה התלמיד המופתע.



"אתה אולי יודע, מה היה ההרכב שלה כשהיא זכתה בגביע?". התלמיד פירט יפה את כל השמות... בקיצור: מאותה בקיאות בכדורגל הוא הוליך את התלמיד, לאט-לאט, להכיר בכך שיש לו זיכרון די טוב... שהוא, בעצם, די מוכשר. שבהחלט יש לו מה לעשות בישיבה!...



מה אומר לך? כשראיתי איך החבר'ה ניגשים אליו לקבל ברכה וכיצד הוא מברך אותם מכל הלב בתמימות אמיתית, סיים המורה דורון בהתרגשות, "'נשברתי': ניגשתי גם אני וביקשתי ברכה...".



***



"אז מה הטענה שלך בדיוק?", שאל הרב את הבעל שבמשך חצי שעה פירט בפניו את המגרעות של אשתו. "מה מפריע לך ביותר? הרי אתה מודה שבחתונה אהבת את האישיות שלה וגם שנים אחר כך, אז מה קרה פתאום?".



הבעל חשב וחשב: "הרב צודק. בסך הכל, המעשים שלה לא השתנו הרבה מאז, והיום הכל לא מוצא חן בעיני...".



לאחר דקות של מחשבה מרוכזת הזדקף לפתע הבעל בכסאו: "אני חושב שמצאתי. אין לה את התמימות שהיתה בה... היא יותר מדי "מתוחכמת". התחתנתי לא עם הידע שלה, לא עם התעודות שלה, וגם לא עם כישרון הניהול או הבישול שלה. התמימות שלה, היא שכבשה אז את ליבי...".

***



מה מצא הקב"ה בפלוני להשרות את רוחו דווקא בו, הרי יש גדולים ממנו בתורה והם משוועים לקשר כלשהו עם ה'? אולי זו התמימות של האיש שאינו חושש לכבודו כש"יֵרד" אל העם

מה מצא הקב"ה בפלוני להשרות את רוחו דווקא בו, הרי יש גדולים ממנו בתורה והם משוועים לקשר כלשהו עם ה'? אולי זו התמימות של האיש שאינו חושש לכבודו כש"יֵרד" אל העם. מעטים ידעו שר' נתן החליט להתגייס לצבא לאחר שלמד בישיבת "עזתה", רק כדי שיוכל להשפיע יותר על 'עמך', על שומעי-לִקחו מהמושבים, שהיו 'מדקלמים' לו: "...הרב צודק, אבל בכל זאת צריך ללכת לצבא".



בתשס"ה פנה אחד הרמי"ם הוותיקים ב"קרית נוער" לרב ישראל ברויאר: "אתה תמיד מספר לי על הרב בוקובזה. עשה לי טובה, בתי מתחתנת בעוד חודש, והייתי רוצה שהרב בוקובזה יגיע לחתונה". הרב ברויאר לא הסתיר את פליאתו: "מה קרה?... תמיד כשאני מדבר עליו, אתה נשמע כזה מסופק...". ענה הרב הוותיק במבוכה קלה: "אגיד לך את האמת: המחותנים הם מצרפת, והם חסידים נלהבים של הרב בוקובזה"...



הרב בוקובזה הגיע לחתונה, איחל "מזל טוב" לאבי הכלה, וביקש לברך גם את אם-הכלה. קרא הרב לאשתו שהתרגשה לפגוש את הדמות ששמה הולך לפניה, אותה הכירה כנער בעת שעבדה בישיבה. הרב נתן ברך אותה, והוסיף בזו הלשון: "כשלמדתי בישיבה הרבנית שימשה אז אם-בית. הייתי מאוד טרוד היום, אבל באתי לחתונה במיוחד כדי לבקש מהרבנית סליחה על ה'צרות' שעשיתי לך בחדר-האוכל כשלמדתי בישיבה"... אם הכלה לא הצליחה לכלוא את דמעותיה... מאז הפך גם בעלה ה'מתנגד' – ל'חסיד' של תלמידו לשעבר...