הדגש הרב ששמה התורה על מסירתה מדור לדור והחיוב להנחיל לילדים את דקדוקי המצוות ואת לימוד התורה הפך את עם ישראל לתמונה הקלאסית של אב הלומד עם בנו.
בכל הדורות מסרו הורים וסבים, אמהות וסבתות את נוחיותם וממונם כדי להעביר את המסורה. לא-פעם הם היו מוכנים אף למסור את נפשם ונפש בניהם ובנותיהם, ובלבד להבטיח כי הללו יתחנכו כיהודים
בכל הדורות מסרו הורים וסבים, אמהות וסבתות את נוחיותם וממונם כדי להעביר את המסורה. לא-פעם הם היו מוכנים אף למסור את נפשם ונפש בניהם ובנותיהם, ובלבד להבטיח כי הללו יתחנכו כיהודים. עד כדי כך היו אבותינו ואמותינו קנאים לחינוך ילדיהם שהעדיפו כי בניהם ימותו כיהודים מאשר יחיו כגויים.
בחג הפסח מתעצמת הזהות הזו. המצווה המפורשת שלא נאמרה באף מועד אחר : "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"!
אנו מצווים "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", על כל התורה כולה: מצוותיה, ערכיה, מסריה והדרכותיה. אך סיפור יציאת מצרים הוא היוצא מהכלל שחוזר ומלמד על הכלל, היחיד שהתורה מצווה מפורשות למסור אותו לבנים.
ליל הסדר איננו מיועד אלא לדור ההמשך, כל אחד לפי גילו ותפיסתו. הם מרכז האירוע, ומסביב לרמת הקשב שלהם אנו מצווים להיות ממוקדים.
בכל דור ודור אתגרי החינוך שונים מעט, אך בכל דור ודור אנו שבים ומספרים ביציאת מצרים. מספרים כיצד הכל נולד, מהיכן באנו, וממילא לאן אנחנו הולכים.
זו איננה גזירת גורל וזה איננו חוק טבע. מותר, חובה והכרח לשנות מצב אבסורדי שכזה. לשנות, ולו בגלל העובדה שהוא מונע קבלת תלמידים ממשפחות שאינן אמידות או שהזהות היהודית אמנם חשובה להם, אך לא עד כדי כך
בכל דור ודור משתכללים השיטות של אויבינו מסביב, וכפי שכתב הרמב"ם באגרת השמד: רבים מהם עדיפים להילחם ברעיונות ובדעות, ולא בכוח פיזי. אבל גם לאחר ששבנו לארצנו, לבנות כאן מחדש אומה במולדתה כפי הדגם שהתורה מציבה, לא פוסקים הקשיים. כל אחד ואחת מאיתנו יודעים עד כמה משקיעים ההורים בחינוך ילדיהם על ידי ממון, זמן, מאמץ ותשומת לב, אבל כיום אין שום סיבה שכל המאמץ החינוכי והכספי ייפול על כתפי ההורים. המיסים שאנו משלמים מחייבים את הממשלה להשתתף במימון מערכת החינוך, בפרט שבוגריה הם המעולים שבבני הארץ הזאת.
למרות הקיפוח המתמשך של מערכת החינוך הדתית, למרות הצאת המשאבים היורדת והולכת, למרות הקיצוץ החד בתואנות מגוחכות של שעות ההוראה, הרי שההורים שותקים וממשיכים לשאת בעול המכביד והולך על כתפיהם ההולכות ושחות.
זו איננה גזירת גורל וזה איננו חוק טבע. מותר, חובה והכרח לשנות מצב אבסורדי שכזה. לשנות, ולו בגלל העובדה שהוא מונע קבלת תלמידים ממשפחות שאינן אמידות או שהזהות היהודית אמנם חשובה להם, אך לא עד כדי כך.
העברת המסורת לילדים היא נשמת אפינו, וככזאת גם נילחם עליה.