האם יש הבדל בין מעלת יום ראשון של חג פסח לבין מעלת יום אחרון שבו? ודאי כן. הרי עד אז לא זכינו לומר שירה (של "אז ישיר") אין לזלזל במעלת אמירת "שירה". הרי חז"ל ייחסו לכך מעלה רוממה. "בשכר האמונה שהאמינו, שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה 'אז ישיר' (מדרש שמו"ר כב). עובדה היא שכלל ישראל כולו אמרו אותה יחדיו מילה במילה, בלי תיאום מראש זה עם זה (סוטה לו:). כלומר שרתה עליהם רוח ממרומים. ולכן גם ישירו זאת בסוף הימים, לעת תחיית המתים. מבאר מהר"ל (גבורות השם, פמ"ז עמ' קפו) כי ענין השירה הוא שהעלול משתוקק אל עילתו (כלומר הנברא משתוקק אל בוראו). ושם מזכיר כי רק אלו שהם בדרגת "בנים" להקב"ה מסוגלים לשיר שירה זו. הרי מזה ברור שביום הראשון, עת שיצאו ממצרים, לא היו עדיין בדרגה זאת כלל. ובכן יש כאן התעלות נפלאה. דווקא במעמד רם זה זכו ישראל לחזיונות נשגבים. "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל" (מכילתא, בשלח, ב').
במה נבדל יום הראשון של פסח מיום השביעי? ביום הראשון רק ניצולו מכבלי העבדות. יצאו בני חורין וביד רמה, אבל טרם ראוי בפורענותם ועונשם של צורריהם. אומנם הקב"ה הוא טוב ורחום, אבי יתומים ודיין אלמנות, אבל זה רק חצי ההגדרה של אלוהי עולם. הרי חותמו של הקב"ה "אמת", והוא אוהב משפט (תהלים צ"ט, ד'). אם לא יחוסלו הרשעים ולא ינקום ה' זעקת דל, היכן מידת האמת?
בנושא זה יש איזה חוסר בחינוך בני דורנו. הרבה מאיתנו מבקשים רק שנשתחרר מהתקפותיהם של שונאינו שלא יצליחו במזימתם המרושעת להכחיד אותנו, אבל אין להם שמחה שלימה בחיסולם. כביכול יש כאן מידת רחמים גם על אויבינו העריצים ביותר. טעות זו חדרה אלינו מתרבות עולם המערב, וביסודו היא דוקטרינה נוצרית. חלק מצביעותם הדתית מפני שבאמת שאינם שונאים את הרע בכל ליבם.
הבה נחזור למקורות תורתנו. נבחן מה אמרו על כך חז"ל וגדולי האומה לדורותיהם. נתחיל במקרא. "לעשות נקמה בגוים וכו' לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו, הללויה" (תהלים קמ"ט, ז'-ט'). לכאורה צריך עיון, אם "חסידים" הם, מוטל עליהם לנהוג במידת חסד ולוותר לאויביהם? אחרי שתפשו מידיהם את נשקם ומנעו אותם מלהתקיף, די בזה. ולמה לערוך בהם "נקמה"?
ענו על כך חז"ל (מדרש מכילתא, בשלח, פרשה ו') במאמר הקב"ה: "שבמחשבה שחשבו מצרים לאבד את ישראל, בה אני דן אותם. הם חשבו לאבד את בני [ישראל] במים, איני נפרע מהם אלא במים. 'בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל' (תהלים ז', ט"ז). עד כאן לשונו.
[והביאו שם שנים עשרה פסוקים מהמקרא במובן זה. הוא מה שרש"י (שמות יח, יא) הביא מהגמרא "בקדירה שבישלו, בה נתבשלו"]. מהר"ל השווה הדבר לזורק כדור משחק בקיר. אם אין שם כלי לקבל את הכדור, הוא מכה בקיר וחוזר על ראשו של הזורק, לחבוט בו בעוצמה יתירה. "וגולל אבן, אליו תשוב" (משלי כ"ו, כ"ז). כן "חרב פתחו רשעים וכו' להפיל עני ואביון וכו' חרבם תבוא בליבם" (תהלים ל"ז, י"ד-ט"ו).
יתירה מזאת. הפסוק מתעד: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, ל-לא). צריך עיון, והרי כבר האמינו בה' מיד בתחילת בואו של משה מצרימה ככתוב "ויאמן העם" (שמות ד', ל"א) ומה נוסף להם כאן? ועוד הקשה הנצי"ב ("העמק דבר") היה צריך להיות כתוב "אשר עשה ה' לישראל עמו"? מדוע כתוב מה שעשה למצרים? ומה הוא "וירא ישראל", מה ראו? ועוד מה הוא כאן עניין "וייראו"? ומה התרגשו כאן יותר מעשרת המכות שראו בהיותם במצרים?
עונה הנצי"ב (העמק דבר, שמות י"ד, ל"א) כי כאן ראו כיצד הגיע לכל רודף ומציק מיתה משונה, מתואמת לפי מידת האכזריות בה רדה בישראל. ה' הפעיל השגחה פרטית לפקוד ייסורין במידה ושיעור כפי שהגיע לכל רשע ורשע לפני עניינו. זה מפורש בדברי חז"ל (רש"י על שמות טו, ה) שהרשעים הגדולים היו מבעבעים במים, עולים ויורדים, נחנקים ושוב נושמים, כמו קש. הבינוניים שבהם טבעו כאבן. ואותם הרשעים שלא הריעו כל כך, טבעו כעופרת, מיתה מיידית ונחו מיד. וזה מפורש במכילתא (בשלח, פרשה ו') "מיתות משונות, מיתות חמורות זו מזו, לפי שהביא עליהם כמה [מיני] מיתות בים". ומזה באה לישראל מדה גדולה של יראת שמים, כי ראו עד היכן השגחה פרטית מגיעה.
י
יש לשאול, מה השמחה הגדולה הזאת בפורענותם של המציקים? וכי לא די לנו בכך שאנו השתחררנו מהם? עונה על כך הגר"א, בביאורו מה היא המצוה בפורים לשתות יין עד שלא ידע האדם מה בין ארור המן לבין ברוך מרדכי
ש לשאול, מה השמחה הגדולה הזאת בפורענותם של המציקים? וכי לא די לנו בכך שאנו השתחררנו מהם? עונה על כך הגר"א, בביאורו מה היא המצוה בפורים לשתות יין עד שלא ידע האדם מה בין ארור המן לבין ברוך מרדכי. לא כמו שחושבים הרבה שהמצוה היא לשתות עד שכרותו של לוט, אלא יש לשתות רק עד שאיננו יודע להחליט מה עדיף לנו, אבדן של המן או עליית מרדכי לגדולה. כך לשון הגר"א "הוא מה שאמרו (ברכות לג.) גדולה נקמה שניתנה בין ב' אותיות שנאמר א-ל נקמות ה'. ואמרו גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות, 'כי א-ל דיעות ה'". עד כאן לשונו (ביאור הגר"א לשו"ע או"ח סי' תרצ"ה). כלומר כאשר האדם הוא תלמיד חכם צלול בדעתו, הוא יודע להפריש בדעתו שנקמת ה' מאויביו היא עצמה קידוש השם. מה שאנחנו נושענו וניצלנו זהו רק מבחינת תועלת האדם. זהו דבר פרטי לפי מספר האנשים הנושעים. אבל כאשר הרשעים נענשים, והוא דבר כלל עולמי כי יש בזה פרסום כבוד שמים שפוקד על בוזי שמו. לדבר זה צריכים "דעת". וכן "נקמה" היא לשון "קימה", להקים ולהחזיר כבודו ה' על מקומו. עיין דברי רש"ר הירש (בראשית ד', ט"ו). זאת היא כוונת חז"ל בברכות (לג.).
ההבחנה הנ"ל הוא במצב נורמטיבי. אבל כאשר האדם שתה רביעית יין (ולא מיץ ענבים) או קצת יותר, הוא כבר אינו משבח עניין זה יותר מעניין השני וחושב כי שניהם, התעלות הצדיקים ומפלתם של רשעים, שווים הם בעיניו. זוהי ההגדרה המדויקת של שיעור "לבסומי". ומאז ואילך אין לו לשתות יין פן יאבד צורת אדם ופן ייכשל בעבירות [ביאור הלכה, שם]. כי להגיע לשכרותו של לוט ולאבד כל אפשרות של חשיבה, על זה חז"ל לא דברו כלל, וכל שכן לא ציוו על כך. ויש לציין שהגר"א כתב דברים נפלאים אלו לא בפירושו למגילת אסתר, וגם לא בביאורו למסכת מגילה (הנמצא בידינו, בסוף ביאורו לאגדות מסכת ברכות). אלא העיר דבר פרשני זה בביאורו לשולחן ערוך, הלכה למעשה, כדי להציל את הלומדים מאפשרות של טעות בהבנת ההלכה. [עיין בארכיון מאמר אחר שכתבנו בנושא זה, בקישור: "להשתכר ביין בפורים"].
זאת אומרת אדם שהוא תלמיד חכם אמיתי יודע כי אובדן הרשעים הוא חשוב יותר ושבח יותר מאשר התעלות הצדיקים והצלתם ממוות. רק כאשר שותה יין, הוא מאבד את ההבחנה הזאת. מה היא חשיבות העניין? כותב הגר"א בביאורו ל"ספרא דצניעותא" (פרקי יסוד בזוהר, ח"ב עמ' קעו-קעח, ובביאורו הוא תחילת פרק ב) "ענין הכבוד [של הקב"ה] הוא כאשר הרשעים כלים ושמו מתגדל בעולם וכו' כמו שכתוב 'ואיכבדה בפרעה ובכל חילו' (שמות יד, ד) וכו'. 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים' (יחזקאל לח, כג) והכל שהרשעים כלים". עד כאן לשון הגר"א.
לפי ההסבר הנ"ל, עיקר גדול הוא שיחוסלו אויבי ה' שהרימו יד נגד ישראל. בחינת קידוש שמו של הקב"ה זה חשובה היא אף יותר מהצלתם של ישראל, וזה פלא. ולכן שביעי של פסח היא עליית מדרגה מיום הראשון של פסחגם מהר"ל אומר אותו הרעיון. "כי כאשר השם יתברך עושה נקמה באויביו, כמו שעשה בפרעה ובסנחריב וכן כל אויבי השם יתברך, דבר זה הוא קידוש שמו יתברך כדכתיב 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי' וכו'" (אור חדש, עמ' ס"ד, ד"ה ר' שמואל בר נחמני).
המשיך מהר"ל בנושא זה במקום אחר: "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עשו וכו'. ומפני שכאשר זרעו של עשו בעולם יש התנגדות לישראל וכו'. אם כן, לא יתכן שיהיה שם כבודו [של ה'] נגלה ונמצא בעולם" (גבורות השם, הקדמה ג' עמ' כ).
לפי ההסבר הנ"ל, עיקר גדול הוא שיחוסלו אויבי ה' שהרימו יד נגד ישראל. בחינת קידוש שמו של הקב"ה זה חשובה היא אף יותר מהצלתם של ישראל, וזה פלא. ולכן שביעי של פסח היא עליית מדרגה מיום הראשון של פסח.
ואם ישאל אדם כיצד הקב"ה עובר על המצוה בתורה "לא תיקום"? התשובה היא כי שם ממשיך הפסוק "את בני עמך" (ויקרא י"ט, י"ח) אבל הגוים אינם בני עמנו (כך פירשו חז"ל בבראשית רבא נ"ה, ג'). ולכן מדת הקב"ה "א-ל נקמות ה'!".