וכיצד הגיעו ישראל למעמד רם זה? כי האמינו בה'. בתחילה נבהלו בני ישראל, התלוננו למשה: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים. כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ויאמר להם משה: אל תיראו. התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום" (שמות י"ד, י"ב-י"ג). רק כמה פסוקים אחריו מסופר על מלאך אלוקים ששימש כענן לחצוץ בין המחנות "ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה" (י"ד, י"ט-כ').
וכיצד הגיעו ישראל למעמד רם זה? כי האמינו בה'. בתחילה נבהלו בני ישראל, התלוננו למשה: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים
אמרו חז"ל במכילתא (ד"ה ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל) "ולא עוד אלא מי שהוא נתון באפילה רואה מי שהוא באורה. שהיו המצריים שרוים באפילה, רואים את ישראל באורה, אוכלים ושותים ושמחים", עד כאן לשונו. והוא פלא גדול. טרם נחרבו המים בים סוף, טרם ראו דרך כיצד יוכלו להימלט מהאויב, וכיצד הם שמחים? אמת כי אמר להם משה "ואתם תחרישון". אבל מניין להם כוחות הנפש להיות "אוכלים ושותים ושמחים"? והרי מי שהוא מודאג ומופחד, הוא מחוסר תאבון לחלוטין. אלא הייתה בהם אמונה חזקה כי כאשר הקב"ה התחיל בגאולתם, כן ישלים את מלאכתו. ומפני אמונה זו, זכו בדין. כי חז"ל שאלו שם (סוף ד"ה ויסע מלאך האלוהים) שהלשון "אלוהים" הוא מידת הדין. "אלא מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל אם להיאבד עם המצריים". ומה הציל אותם? ביטחונם בהקב"ה והאמונה בו.
הרמב"ם מלמד כי כאשר האדם בעל אמונה, הוא שרוי בשמחה. "כי האמונה בה' והשמחה באותה אמונה, שני מצבים לא יתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו" ("מורה נבוכים" חלק ב' פכ"ט).
כן אנו בימינו, בזכות הביטחון שיש לנו בהקב"ה שישלים לנו את גאולתנו הנוכחית, בשכר זה נינצל מכל אויבינו. הרי פסוק מפורש הוא כי כך אמר יהושפט לישראל עת שיצאו לקרב נגד אויביהם: "האמינו בה' אלוקיכם ותאמנו, האמינו בנביאיו ותצליחו" (דברי הימים ב' כ', כ'). כלומר בזכות עצם האמונה בו, נושעים. וכן מפורש בספר תהילים (ל"ז, מ') "ויעזרם ה' ויפלטם, יפלטם מרשעים ויודיעם, כי חסו בו". כלומר בזכות זו עצמה שחוסים בו, משום זה עצמו הם נושעים. וכך היה מצב בני ישראל לילה לפני קריעת ים סוף.
כותב ספר הסמ"ק (ספר מצוות הקטן, של ר' יצחק מקורביל, מבעלי התוספות, במצוה א'): "אמרו חכמים (שבת לא.) ששואלים לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'צפית לישועה?'. והיכן כתובה מצוה זו? אלא כשם שיש לנו להאמין שהוציאנו [ה'] ממצרים, דכתיב [בתחילת עשרת הדברות] 'אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', [והיא אינה הודעה אלא מצוה מהתרי"ג מצוות] הכי קאמר: כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, דכתיב 'ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה' (דברים ל', ג'), עד כאן לשונו. והפיזור בגויים במקרא זה מדובר רק על תקופתנו אנו.
מה היא הלשון הכפולה "נגילה ונשמחה"? מבאר המלבי"ם (ביאור מילים, ישעיה ט', ב') כי "שמחה" היא תמידית, ו"גיל" מציין גילוי והתחדשות. לרוב בני עמנו תהיה גילה [וגילוי חדש] כשיראנו ה' נפלאות ויהפוך צרתנו לישועה גדולהשמא מפני זה יש מנהג אצל כמה עדות לחגוג חג "מימונה" מיד אחרי פסח. המילה הזו היא מלשון "מאמינים". כי מתוך זיכרון ההצלה שה' הצילנו ממצרים, כך מתחזקים אנו להאמין גם בגאולתנו המוחלטת והמושלמת. דומה לכך, בלילה לפני בקיעת ים סוף היינו "אוכלים ושותים ושמחים" [כמובא במדרש מכילתא הנ"ל] מתוך ביטחוננו הגמור בה' מושיענו, כן גם עכשיו אפילו בטרם כריתת אויבינו, נאכל ונשתה ונשמח.
הרי כך פירושו של פסוק: "ואמר ביום ההוא, הנה אלוהינו זה קוינו לו ויושיענו; זה יהו"ד קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה כ"ה, ט'). מדוע ב' אופנים שונים בכינוי שם ה'? אלא הראשון הוא "אלוקינו" שנהג בנו מידת הדין והיינו במצב של צרות צרורות ורצופות, אבל קווינו לו. בסוף נתגלה שזה היה כל הזמן בשם יהו"ד, שם של רחמים. כל הצרות היו הפחדה כדי להביאנו לחזור בתשובה, אבל באמת כל הזמן ההוא השתמש ה' במאורעות ההיסטוריה כדי להצליחנו במשימתנו הלאומית. ועוד, "קוינו לו ויושיענו".
אות ו' של "ויושיענו" מנוקדת בשווא, כלומר איננו בניקוד פתח לומר לשון עבר פשוט, אלא היא ו' ההיפוך כי המילה היא לשון עתיד. קווינו לו שיושיענו, ולבסוף "נגילה ונשמחה בישועתו". מה היא הלשון הכפולה "נגילה ונשמחה"? מבאר המלבי"ם (ביאור מילים, ישעיה ט', ב') כי "שמחה" היא תמידית, ו"גיל" מציין גילוי והתחדשות. לרוב בני עמנו תהיה גילה [וגילוי חדש] כשיראנו ה' נפלאות ויהפוך צרתנו לישועה גדולה, אבל לחכמים ונבונים שבתוכנו תהיה התופעה "שמחה" כי ידעו כל הזמן שהסוף יהיה לנו טוב ורק טוב. וזה מה שפירש הגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר על הפסוק "קול רנה ושמחה באהלי צדיקים" (תהלים קי"ח, ט"ו). לכאורה קודם כל בא תור "ישועה", ורק אחר כך "רנה"? אלא באהלי צדיקים, כל כך הם בטוחים בישועת ה' שעוד מקדימים הם לשיר "רינה" עוד בטרם בוא הישועה.
ולכן יום אמירת שירה בשביעי של פסח עדיף מיום הראשון של פסח בו רק יצאנו ממצרים.
ולאלו מהקוראים הבאים לשאול על דברינו, הא כיצד נשמח במפלת שונאינו? והרי אין הקב"ה שש במפלתם של רשעים? והרי לכן כתב ה"בית יוסף" (על הטור, או"ח סי' ת"ץ) בשם המדרש שלכן אומרים רק חצי הלל בלבד בשביעי של פסח?
והמדרש ההוא גם אינו מסתדר עם העובדה שבמשך כל שאר ימי חול המועד גם כן אין אומרים אלא חצי ההלל. ומה ששאלו מהגמרא בסנהדרין (לט:), הרי מהרש"א כותב שם כי ה' עצמו אינו שש, אבל אנו בני אדם כן אומרים על כך הללוהמדרש ההוא גם אינו מסתדר עם העובדה שבמשך כל שאר ימי חול המועד גם כן אין אומרים אלא חצי ההלל. ומה ששאלו מהגמרא בסנהדרין (לט:), הרי מהרש"א כותב שם כי ה' עצמו אינו שש, אבל אנו בני אדם כן אומרים על כך הלל!
על ויכוח זה בין עמדת המערב לענייני מוסר (הומאניות) לבין ערכי התורה, אפשר להמליץ דברי החזון איש אל דוד בן גוריון כשנפגשו. כאשר יש כביש צר בעל מסלול אחד בלבד ויש שתי משאיות הנוסעות בכיוונים שונים ונפגשות שם, מי צריכה לוותר למי? כתוב בגמרא תמתין המשאית הריקה ותתן זכות בכורה למשאית הטעונה. כך מסורת ישראל היא טעונה אלפיים שנות חכמה ותרבות המערב היא ריקנית, תעמוד ריקה זו בצד ותתן עדיפות לבעלי המורשת המלאה.