אין מקרה בעולם. כל מאורעות עם ישראל מנוהלים בהשגחה עליונה. "דבר שהוא מגיע לכלל האומה, אין דבר זה במקרה" (מהר"ל, גבורות ה', פרק עב). נשאל: האם יש קשר בין מנהגי אבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו בין פסח לעצרת לבין קבלת התורה שקבלנו בסוף חמישים יום? [הערת ביניים, מנהגי אבלות השכיחו מרוב העם שעצם חשיבותם של ימים הללו הוא רק ההכנה לחג שבועות. צריכים לזכור שחז"ל לא הזכירו ולא תקנו אבלות זאת, אלא הוא מנהג ימי הביניים המוזכר בטור, סימן תצ"ג. הרבה שכחו את העיקר וטיפלו בטפל].
ודאי יש קשר בין מיתת תלמידי רבי עקיבא לקבלת התורה. הבנת דברי תורה על אמיתותם היא רק כאשר עם ישראל מרגיש אחדות זה עם זה. כאשר יש פילוג, לא יצליחו להשיג תורת אמת
ודאי יש קשר בין מיתת תלמידי רבי עקיבא לקבלת התורה. הבנת דברי תורה על אמיתותם היא רק כאשר עם ישראל מרגיש אחדות זה עם זה. כאשר יש פילוג, לא יצליחו להשיג תורת אמת. מובא במדרש: "ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים. [אבל ראה] והיו חלוקים אלו על אלו... היו נוסעים במריבה וחונים במריבה. לא עשה כן [לא נתן התורה], אלא כשבאו מרפידים [למדבר סיני] השוו כולם ונעשו אגודה אחת. 'ויחנו שם ישראל' אין כתיב כאן, אלא 'ויחן ישראל' [לשון יחיד]. אמר הקב"ה: התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה? לאומה שהיא אוהבת שלום. ההוא דכתיב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'" (פסקתא דרב כהנא, בחודש השלישי, ומובא בקצרה ברש"י, שמות י"ט, ב').
הלומד ללא חברותא נעשה טיפש בהבנת התורה בעומק (ברכות סג:). כדי להבין בתורה היטב צריכים לשמוע תמיד את הדעה הנגדית. על ידי דו שיח הדדי וכן ויכוח ידידותי יגיעו שני הלומדים לבירור האמת. וכך אמר ר' יוחנן אודות ריש לקיש שבלי הוויכוח איתו לא יוציא תורה לאמיתה (ירוש' סנהדרין תחילת פ"ב). אבל לעומת זאת כאשר תלמידי חכמים הם חלילה קנטרנים, בני "כת המנצחים" (לשון מהר"ל, "נתיבות עולם" תחילת נתיב הכעס) שאינן מודים על האמת, ומשתדלים תמיד לבטל דברי מי שאינו סבור כמותם, ולא מתוך אהבת האמת אלא מתוך שחץ וגאווה, לא ישיגו אמיתות התורה. וכבר הזהירו אותנו חז"ל על כך אודות כמה ש"אין תלמודם מתקיים בידם" (עירובין נד. פסחים סו:) כי הם גסי רוח. ויש מעשה מעניין מאד בעניין לוי בן סיסי (ירושלמי יבמות פרק י"ב, הלכה ו') ולא נאריך פה. ולכן אחרי פטירתו של ר' מאיר הכריז ר' יהודה לתלמידיו: "אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן, מפני שקנטרנים הם. ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים" (קידושין נב:). מפרש שם רש"י: "קנטרנים, מקניטים. לקפחני וכו' להודיע שהם חריפים ואין עומד כנגדם". עד כאן לשונו. וברור לכולם שרק מיעוט מתלמידי חז"ל היו נכשלים במידות רעות הללו, אבל התופעה הייתה קיימת.
ולכן הגדירו חז"ל מה בין התלמידים שהיו בבבל לתלמידים שהיו בארץ ישראל. הראשונים נקראו "חובלים" שהיו מחבלים זה לזה בהלכה (והתבטאו לפעמים בביטוים חריפים, עיין סוף חוברתי "ציון במפשט תפדה"). ובני ארץ ישראל היו "נועם", היו מנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד.). ועמד על זה מהרש"א, בפסקא קצרה ובלתי ידועה לרבים, כאשר התנגד לפלפולים עקומים שנהגו קצת בדורו. כאשר ר' זירא עלה לארץ ישראל הוא צם כמה צומות כדי לשכוח אורחות הלימוד של תלמוד בבלי (בבא מציעא פ"ה, ע"א). מפרש מהרש"א: "ודאי שגם בני ארץ ישראל היו מקשים ומפרקים [עונים] זה לזה, והיו מעיינים ומתקנים כל דבר על בוריו, והשמועה יוצאה לאור ע"י פלפולם וכו'. מה שאין כן בני בבל אפשר שהיו מפלפלים דוגמת 'חילוקים' שבדור הזה [של מהרש"א] אשר כל מי שיודע לכוין על צד היותר פלפול של הבל, הרי זה משובח. וכל אחד מכוין לדחות דברי חברו, כמו שקראו להם 'מחבלים' שאין נוחין זה לזה בהלכה וכו' [ולכן צם ר' זירא שישכח] כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת, ואין מגיעו לתכלית המבוקש". עד כאן לשונו מהרש"א. [ועיין בזה דברי הגר"א, מובאים על ידי בניו בסוף הקדמתם לשו"ע או"ח]. זאת אומרת, מסקנותיהם יהיו שגויות. וכיוון שאין בהם ענווה ואמת, לעולם לא יגיעו לעמק ההסכמה ותמיד יישארו הצדדים במריבה זה עם זה.
שמא לכן גער רבא בתלמידיו: "בבקשה מכם שלא תירשו פעמיים גיהנם" (יומא עב:). וזה מוסב על המאמר הקודם לו, על הפסוק "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה, ולב אין?" "אוי להם לת"ח שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים".
מה היה החטא המיוחד שעליו מתו תלמידי רבי עקיבא במיתת אסכרה? חז"ל (יבמות סב:) ייחסו הדבר "שלא היו נוהגים כבוד זה לזה". על סמך הגמרא (שבת לג.) שמיתת אסכרה באה מפני לשון הרעמה היה החטא המיוחד שעליו מתו תלמידי רבי עקיבא במיתת אסכרה? חז"ל (יבמות סב:) ייחסו הדבר "שלא היו נוהגים כבוד זה לזה". על סמך הגמרא (שבת לג.) שמיתת אסכרה באה מפני לשון הרע. מפרש מהרש"א (על יבמות סב) "אפשר דכל אחד דיבר לשון הרע, והיה מספר בגנות חברו". כלומר היה נהוג אצל כל אחד מהם לבזות תורתו של חברו, ולא נהגו טובת עין לחפש במה יש להצדיק במקצת את דעתו של חברו. וגם התבטאו זה על זה בביטויי עלבון.
ועל זה בא חורבן בית המקדש. צריכים לשים לב לדברי חז"ל. "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים [והגמרא מביאה סימוכין מהמקראות]. אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב). וזה פלא עצום. אם חז"ל עצמם תיארו דור החורבן שהיו עוסקים בתורה ומצוות וגמ"ח, הרי אישור מוסמך. הא כיצד נכשלו בחטא כה חמור שבגללו יבוא חורבן המקדש? [ומזה נהיו בהמשך הרוגים רבים, וגלותנו מארצנו]. מפרש רש"י ד"ה אחרונים לא נתגלה עונם: "בני מקדש שני רשעים היו בסתר". כלומר ודאי לפי הנגלה לעיני אחרים עסקו בתורה ובגמ"ח, אבל טינה הייתה בליבם והיו שונאים זה את זה.