חלפו שישים שנה,  וכבר התרגלנו לכך שיש לנו מדינה. לא סיפור גדול. אין התרגשות וגם אין שום רוממות רוח. לא ראשית ולא גאולתנו, אלא להיפך: יותר נכון לומר שההרגשה היא של  "ראשית צניחת גאולתנו". 



כבר בקום המדינה ניתן היה לראות שלצד העשייה החיובית צומחים עשבים שוטים. ברגע שהתחלנו להשקות ולדשן את העצים, השיחים והפרחים, התחילו לגדול גם עשבים שוטים

איך אפשר לקרוא למדינה הזו "ראשית צמיחת גאולתנו" עם מציאות כל כך מכוערת, מושחתת ובעלת קלקול מוסרי?

כבר בקום המדינה ניתן היה לראות שלצד העשייה החיובית צומחים עשבים שוטים. ברגע שהתחלנו להשקות ולדשן את העצים, השיחים והפרחים, התחילו לגדול גם עשבים שוטים. בהתחלה חשבנו שהם בודדים, חלשים ושוליים, וניתן לעקרם בקלות, אך לצערנו הם מתרבים ומכים שורש. לצד בניין הארץ, הקמת צבא, הפרחת המדבר ובניית ערים, יישובים וקהילות, חינוך יהודי ולימוד תורה שלא היה כמותו מעולם, החלו לצוץ גידולי פרא.

חזון שלנו למדינת ישראל לא כלל מדינה בה השבת אינה על פי רוח יהודית, תלמידים שאינם יודעים מי הם הרמב"ם ורש"י, ובייחוד לא חלמנו על מנהיגות לאומית נגועה בשחיתות או על הפיכתו של חזון ארץ ישראל למושג לאומני-פשיסטי.

מי שמתבונן בחברה הישראלית דרך הפריזמה התקשורתית המבליטה את השלילי, המכוער והמקולקל, יחשוב שהכל כאן מושחת ורקוב, ושעוד רגע הגג יקרוס על ראשינו. קשה יהיה לו להבחין בטוב, בבנייה וביצירה.

נכון, עברנו בארץ תקופות לא קלות. הציבור הדתי-לאומי חטף סטירות לחי מהמדינה, גלגלו אותנו בבוץ כאילו הינו חברה פושעת הפוגעת במדינה ובערכיה. ניתקו, גירשו, נישקו, חיבקו ושכחו...



אין קיצורי דרך. אם רוצים להוביל את העם, צריך במקביל גם להוביל וגם להיות "עם הנחשלים אחריך". גם למשוך את העגלה וגם לדחוף אותה מאחור כדי שלא תתפרק

שרנו בהפגנות, בצעדות ובמשמרות מחאה: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה...". אז למה אנחנו כל-כך מפחדים? "כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא". ואותנו ה"קמעא קמעא" הזה משגע. זה טוב לדרשות ודברי חיזוק, אבל האמת היא שגם חלק מאיתנו חולים באותה המחלה של כאן ועכשיו ו"רק היום". המילה הגדולה הזו "גאולה" כוללת בתוכה: נסיגות, ירידות גדולות ונפילות, בד בבד עם עליות, הצלחות פיזיות והתרוממות רוחנית. כפי שאומר רבנו בחיי "בגאולתם זאת העתידה... יהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה...".

מי שאין לו סבלנות יתכבד וישב בצד ואל ידביק אתנו במחלתו, במחלת הייאוש, האדישות ורפיסות הידיים. מי חשב שניתן במשך 60 שנה להביא יהודים מ-60 מקומות שונים (ויותר) ברחבי העולם שמדברים וחושבים אחרת, שהיו קשורים לאדמה רק דרך החומש וסידור התפילה, שהעברית הייתה עבורם רק 'שפת הקודש' ושמדינה יהודית הייתה חזון לאחרית הימים ואת כל אלו לגבש לעם שחי במדינה יהודית שיקום.

חשוב לזכור, אנחנו בעיצומו של הגיבוש. גיבוש עם אימונים קשים, כאבים ואכזבות.

גאולה דורשת סבלנות, אורך רוח ואחדות. חשבנו שאנחנו יכולים לרוץ קדימה, לבנות ישובים, לחנך את ילדינו וללכת ליחידות הטובות ביותר, וכל העם כבר יבוא אחרינו... הבנו בדרך הקשה שמדינה יהודית בונים יחד, בונים לאט, עם כולם. אין קיצורי דרך. אם רוצים להוביל את העם, צריך במקביל גם להוביל וגם להיות "עם הנחשלים אחריך". גם למשוך את העגלה וגם לדחוף אותה מאחור כדי שלא תתפרק.



מי שמסתכל רק על הפגום והמקולקל הוא בעל ראייה צרה וכפוית טובה. מי שאינו מסוגל לראות את הטוב ואת המהלך האדיר שאנו נמצאים בעיצומו הוא פשוט עיוור

מדינת ישראל היא ראשית. גם אם הממשלה לא מוצאת חן בעיניי, וגם אם ראש הממשלה נאחז בקרנות הכסא ומתנכר לרצון העם, היא עדיין ראשית.

מי שמסתכל רק על הפגום והמקולקל הוא בעל ראייה צרה וכפוית טובה. מי שאינו מסוגל לראות את הטוב ואת המהלך האדיר שאנו נמצאים בעיצומו הוא פשוט עיוור.

נמשיך להודות, להלל, לשבח, לפאר... על כל הטוב שנפל בחלקנו, ובמקביל נשאף, נפעל ונאבק על מנהיגותה ודמותה של המדינה ב- 60 השנים הבאות.