הגולן - אשרי אדם מפחד תמיד

אצלנו מדברים על "הפיקדון" שרבין הפקיד אצל נשיא ארה"ב בדבר נכונותו לסגת מכל הגולן. ואכן, בגלל חולשת הדעת שלנו הגולן הפך להיות פיקדון אמריקני, אותו תוציא מידינו כדי לתיתו לסוריה כאשר זו תואיל למלא את תנאיה

הגולן עולה מחדש על סדר היום. לכאורה, אין מה לדאוג. הלא ישראל היא בובה אמריקנית, ואמריקה רוצה שנמשיך להחזיק בגולן עד שסוריה תתכנס תחת חופתה, והתמורה תהיה הגולן. התקדים נקבע עוד בהסכם קמפ דייוויד של בגין-סאדאת-קרטר: מצרים התנתקה מרוסיה הסובייטית, הצטרפה למחנה ארה"ב וקיבלה בתמורה את כל סיני עד לסנטימטר האחרון, כולל: הנפט שגילינו, שדות התעופה שבנינו, הכבישים, הפיתוח וחורבות היישובים והעיר ימית, וגם מענק שנתי שאינו נופל מגובה המענק המשולם לזה שמנכסיו שילמה ארה"ב את המחיר, אנחנו.

אצלנו מדברים על "הפיקדון" שרבין הפקיד אצל נשיא ארה"ב בדבר נכונותו לסגת מכל הגולן. ואכן, בגלל חולשת הדעת שלנו הגולן הפך להיות פיקדון אמריקני, אותו תוציא מידינו כדי לתיתו לסוריה כאשר זו תואיל למלא את תנאיה. וכאן נפסק למזלנו הדמיון לתקדים של סיני. אמריקה (גם אירופה, ובעיקר צרפת) מחויבות לעצמאותה של הלבנון שסוריה נעצה בה את ציפורניה ואינה מוכנה להרפות.

מבחינת המערב, סוריה אינה יכולה להחזיק גם בלבנון וגם בגולן. וכל עוד לא תניח ללבנון, אמריקה לא תרשה לנו לתת לה את הגולן. ולמרות שהריר ימשיך לנזול מפיות הדרווישים הישראלים טרופי השלום, הם לא יזכו "לנגב חומוס" בדמשק ללא אור ירוק אמריקני. גם אסד מצידו דרש מן המתווכים התורכים שהיהודים יביאו לו את הגולן ביחד עם תמיכה אמריקנית וכסף אמריקני, כלומר: הסכמה מערבית להמשך שלטונה העקיף של סוריה על הלבנון, אותו מחשיב אסד אלף מונים יותר מן הגולן.

ועדיין אין זה הכל. כמו שלישראל אדון אמריקני, לסורים יש אדון איראני. אולי תלותה של סוריה באיראן אינה כה מוחלטת כמו תלותנו באמריקה, ובכל זאת אחיזתה בלבנון היא באמצעות התמיכה השיעית, כלומר: החיזבאללה, גוף איראני, וגם עצם מעמדו של המיעוט העלואי שאסד נמנה עליו, נשען על אירן.

יוצא שאולמרט יוכל להיפטר מן הגולן רק כאשר שני האדונים, אמריקה ואירן, ייפגשו. ואכן, הדמוקרטים באמריקה, בניגוד לבוש, מציעים "לדבר" עם אירן. אנחנו כבר למדנו על בשרנו מה קורה למדינה דמוקרטית וחופשית כשהיא "מדברת" או "מדברת שלום" עם ארגוני טרור או ממלכות רשע. ברור לנו שאם חלילה אמריקה דמוקרטית, כלומר שמאלנית, "תדבר" עם אחמדינג'ד על השולחן שביניהם ליד פצצת האטום יהיה מונח הגולן. ותוצאת "הדיבור" תהיה שהוא יקבל גם את הפצצה וגם את הגולן תמורת שתי פיסות נייר, ואללה שירחם על הלבנון.

תשובה חלקית נתקבלה בסקר של מינה צמח שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ( 25.4.2008 ), ובו הוצגה (ליהודים בלבד) השאלה: "האם תמורת הסכם שלום מלא תתמוך בוויתורים ברמת הגולן?"

אשר לעם ישראל, הוא יצטרך להאמין שיקבל אירן אטומית שוחרת שלום, גבול-שלום עם סוריה בכנרת וגבול שלום עם שלטון מחבלים פלסטיני על הקו הירוק ובתוך ירושלים, וכל זה תחת מטרייה של צבאות בינלאומיים. זה יהיה טוב לעסקים, זה ימלא את הבארים והפאבים, וישראל תיהנה מאהדה בינלאומית בלתי רגילה עד לדרישה הערבית הבאה, עד לפיגוע הראשון נגד חייל זר שאחריו הקונדוליסות של הזמן ההוא תצענה לנו בנדיבות להתפנות מכאן מפני שחייליהן יסרבו לסכן את חייהם בשבילנו.

בשלב זה חשוב לשאול את הציבור בישראל: האם לאחר כל מה שקרה, אחרי אסון אוסלו ו"קורבנות השלום", אחרי כניעת ברק והאינתיפאדה השנייה, אחרי 1,500  נרצחים יהודים, אחרי ההתנתקות ותוצאותיה הרות האסון, האם אחרי כל זה שוב יתפתה למלכודת הדבש של "השלום" וילך כעדר אל מה ששרון בימיו הטובים קרא "קוראלס", המכלאה המוליכה לבית המטבחיים?

תשובה חלקית נתקבלה בסקר של מינה צמח שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ( 25.4.2008 ), ובו הוצגה (ליהודים בלבד) השאלה: "האם תמורת הסכם שלום מלא תתמוך בוויתורים ברמת הגולן?". 56% מן הנשאלים שללו כל וויתור בגולן. 19% היו מוכנים לסגת מחלקים מן הגולן. 25% ויתרו על הכל.

מה אומרים לנו הנתונים האלה?

בכך ש-25% מוכנים לתת את הכל אין חידוש. זה האחוז הקבוע של השמאל המוצק בישראל. זה, ולא יותר כוחם האמיתי של אלה השולטים אצלנו על 99% מן התקשורת, האקדמיה, עולם המשפט, שרות החוץ, האמנויות, ועוד ועוד. אולם, העובדה שרק 56% ולא יותר דבקים בגולן ללא תנאי, יש בה כדי לסתור את האופטימיות ואת הביטחון העצמי שמגלים מנהיגי הגולן. "התנחלנו בלבבות", הם מציינים בשביעות רצון. "רעיון הירידה מן הגולן הוא 'הזוי', אומר ראש עיריית קצרין, סמי בר-לב. ויהודה הראל, "הרב לווינגר" של הגולן, לועג : "מי שמציע זאת 'חי בעבר'!".

לכל אלה ייאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד", ויש לכם (ולנו) ממה לפחוד. הודעתם שתנופת הבנייה בגולן תימשך, תחזקנה ידיכם. אבל גם בגוש קטיף בנו וקלטו עד הרגע האחרון. "מאמין וזורע" קראו לזה, ובמשאל הליכוד ניצחו את שרון

לכל אלה ייאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד", ויש לכם (ולנו) ממה לפחוד. הודעתם שתנופת הבנייה בגולן תימשך, תחזקנה ידיכם. אבל גם בגוש קטיף בנו וקלטו עד הרגע האחרון. "מאמין וזורע" קראו לזה, ובמשאל הליכוד ניצחו את שרון. אך לבסוף ניצחה מכונת התעמולה הממשלתית, ניצח אינסטינקט העדר ללכת אחרי המשכוכית, אפילו לאבדון.

במיוחד מדאיגה התשובה על שאלה נוספת ששאלה מינה צמח: "האם אתה מאמין שכוונות השלום של אסד רציניות?". התוצאה מדהימה: 80% אינם מאמינים. כלומר, 5% מן הציבור היהודי מוכנים למסור את כל הגולן, אף על פי שהם יודעים שלאסד יש כוונת מלחמה. 5% פירושו שכמעט 300,000 נפש יצאו מדעתם.

ואשר ליתר, יוצא ש-19% מן הציבור, לא פחות, מוכנים לוותר על חלקים מן הגולן גם תחת איום מלחמתי סורי מתמשך. וכל זה, בטרם החל מכבש התעמולה הממשלתי לעבוד, לפני שהפסיכולוגים שוטפי המוח והתקשרות העוינת  נכנסו בכלל לתמונה. המסקנה היא שהשאננות של מנהיגי הגולן מסוכנת וקיצרת רואי.

וכאן אנו מגיעים אל העיקר. בדיון על הגולן שהתלקח מחדש יש רק שיח תגרנים: כדאי או לא כדאי? מה ניתן להם ומה ייקחו? עם ש-1938 שנים נותק מארצו ומה שחסר לו בנדודיו יותר מכל הייתה האדמה מתחת לרגליו, עם כזה שקרה לו נס וקיבל ארץ ואף שילם ביוקר רב בתמצית דמו בעבור כל שעל כיצד הוא משליך לפתע אדמה זו לכל רוח, סוחר בה, משחק בה, מתעתע בה, ומכל מה שיש לו אותה הוא הכי פחות מחשיב וכל חבלי הארץ הם בעיניו expendable, "מיצרך מתכלה"? התופעה הזאת חושפת ריקבון נפשי עמוק, אישיות יהודית שגאלית עם תלוש מרחף באוויר שלא האדמה ששב אליה יקרה לליבו כי אם המזוודה. מהאדמה יתפטר בקלות, אבל מן המזוודה לא ייפרד לעולם.

מסביב לגולן נוצרה כביכול אחדות דעות מעניינת בין שמעון פרס לבנימין נתניהו: שניהם מתנגדים בפומבי לנטישת הגולן. אולם, מה הנימוק של שניהם כאחד, של הוותרן הקיצוני הכי מופקר ושל מנהיג הליכוד? "אסור לתת את רמת הגולן לאיראנים!". ושלא לאיראנים מותר לתת? לתת-ולתת מן הארץ הזעירה והחנוקה הזאת? ואת המרחבים לחפש בחו"ל ממלאים מזוודה, והופ - ברגע אחד חוזרים ונעשים אזרחי העולם?!

נשאלת השאלה: מה חסר בתפריט הלאומי כדי לשכנע רוב גדול בעם ישראל לשוב לתחושת מולדת נורמאלית, להפנים ולהבין שלאדמת מולדת אין תחליף, להשליך מעליו אחת ולתמיד את רעיון העוועים, את מלכודת-המוות של הסחר ב"אדמה תמורת שלום"?

נשאלת השאלה: מה חסר בתפריט הלאומי כדי לשכנע רוב גדול בעם ישראל לשוב לתחושת מולדת נורמאלית, להפנים ולהבין שלאדמת מולדת אין תחליף, להשליך מעליו אחת ולתמיד את רעיון העוועים, את מלכודת-המוות של הסחר ב"אדמה תמורת שלום"?

על כך ניתנה תשובה טובה וממצה על ידי אנשי "קוממיות" בתוכנית "מבט שני" בערוץ הראשון של הטלוויזיה. זהו שידור קלאסי של מי שבא לקלל ונמצא מברך, בו מילאה את תפקידו של בלעם עורכת התוכנית, גליה עוז, בתו של... שם התוכנית: "להיות ממלכתי או להיות כתום?".

במשדר הזה, על רקע צילומים מנסיעה ושהות בחומש, מפוגרום עמונה ומבית משפחת גביש באלון מורה, בו התרחש הטבח הנורא, הושמעו דיאלוגים עם שלושה מחנכים מבית-אל: מוסא כהן, מחנך כיתה ח' בישיבה התיכונית בית-אל, משה אליה, מנהל מכינה קדם צבאית בבית-אל, ואבי זרביב, מדריך קרב-מגע ותלמיד לימודי דיינות. כולם חברי תנועת קוממיות.

ניתן לומר שאילו ביטאו המסרים של שלושה המחנכים האלה את הרוח הכללית בקרב הכתומים בימי הגירוש,  אולי אסון "ההתנתקות" היה נמנע. וזו בדיוק הרוח שעשויה להכריע לטובה את כפות המאזניים בגולן.

אני אקדיש למשדר הזה ולדבריהם של השלושה את הכתבה הבאה.