לימודים רבים יש לנו ממצוות השביעית. במאמרו המקיף של הרב בנימין אפרתי "טעמי מצות שביעית" (כתב עת "מוריה", מכון ירושלים, טבת, תשל"ג עמ' 66-76) מבוארים כחמש עשרה טעמים. נביא מקצת מדבריו, ונוסיף עליהם:
חידוש העולם. כמו בשבת בה אנו נחים ממלאכתנו משך ששת ימי חול כדי להתחנך שהקב"ה הוא שברא את העולם, כך בשנה השביעית מפרסמים אנו יסוד אמוני זה שהעולם איננו חומר קדמון
[א]חידוש העולם. כמו בשבת בה אנו נחים ממלאכתנו משך ששת ימי חול כדי להתחנך שהקב"ה הוא שברא את העולם, כך בשנה השביעית מפרסמים אנו יסוד אמוני זה שהעולם איננו חומר קדמון. העולם נברא מן האפס, בשלבים של פעילות ה' עד שהגיעו לידי שביתה והפסקה בשביעי. מנציחים זאת על ידי שביתת שביעית.
[ב]השגחת הבורא. נפלא הדבר כיצד עם שלם יכול להתקיים כלכלית שנה תמימה ללא עבודת הקרקע, אבל סדרי אספקת מזונותיו ערוכים: או שהארץ תיתן יבול מבורך בשנה השישית או נשיג מהייבוא, או שנסתפק מפירות האילן או סוגי ספיחים המותרים (שנזרעו בסוף שנה השישית) ונאכלם בקדושת שביעית. כל אלו פלאי ההשגחה העליונה. הזכיר זאת הנצי"ב (העמק דבר שמות ל"ד, כ"ג) וכן "משך חכמה" לפרשת בהר.
[ג]ענווה. בסוף פרשת השביעית מסיים ה' דבריו: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כ"ג). אמרו על כך חז"ל "אל תעשו עצמכם עיקר" (ספרא כ"ה, ה'). מעיר על כך בנו של החתם סופר: "כי ע"י השמיטה יכניע האדם את לבו ולא יאמר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. וכו' וזה שאמרו 'מה שמיטה נאמרה מסיני, כך כל התורה נאמרה מסיני'. כי שמיטה היא יסוד האמונה והביטחון [בה']" (כתב סופר, פרשת בהר).
וכמה יפה כתב על זה ר' יהונתן אייבשיץ לעניין ביטול חובות בסוף שנת השמיטה: "ומה עצום מצווה זו וטעם יש בה. ועל ידה ידע האיש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ, וגרים אנו ככל אבותינו וכו' ולה' הארץ ומלואה. אשר ישליך אדם את אלילי כספו, ולא נאמר אלוהינו למעשה ידינו, הוא היקום והרכוש. כי אז אין כסף נחשב לכלום" (ספר התומים, חושן ומשפט סימן ס"ז).
אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות [בעלות] קפדנית וכו'. אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו. וחמדת העושר, המתגרה ע"י המסחר, משתכחת
[ד] שוויון חברתי. על ידי שנה זו אין עניים ואין עשירים. כולם חוזרים לאותו מעמד. כלשון הרב אברהם קוק: "שנת שקט ושלווה, (באין) [בלי] נוגש [חוב] ורודה. 'לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה' ' (דברים ט"ו, ב'). שנת שוויון ומרגוע וכו'. אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות [בעלות] קפדנית וכו'. אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו. וחמדת העושר, המתגרה ע"י המסחר, משתכחת. 'לאכלה ולא לסחורה' ("שבת הארץ", הקדמה, מהד' תשי"א, עמ' ח').
וכך אמרו במכילתא: [שלא תאמר "מפני מה אמרה תורה 'והשביעית תשמטינה ונטשתה'. לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה [היבול החקלאי לגורן ואסם שלי] ומחלקה לעניים. תלמוד לומר 'תשמטינה ונטשתה', מגיד [שהעני] פורץ בה פרצות [בגדר, נכנס ולוקח לעצמו מזון ג' סעודות] אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם" [שלא יעשה נזק לשדה חברו] (מכילתא, משפטים, פרשה כ'). הרי נמנעה כאן אפילו תחושת התנשאות שהעשיר תרם מרכוש שלו לעניים.
[ה] מידת נדיבות הלב והוותרנות. כך כתב ספר "צרור המור" (ר' אברהם סבע, ממגורשי ספרד) "ולפי הנגלה הוא שורש כל התורה כולה ויסוד העולם כולו וכו', כי רצה השם יתברך שיהיו שווים עניים ועשירים, כדכתיב 'ולך ולעבדך', וכתיב 'ואכלו אביוני עמך'. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס עניינו כי אין לו מה לאכול, ובכל עת עיניו נשואות לשמים וחייו תלויים לו מנגד. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד בעניין שבעושרו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו. ולכן, רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל וכו' באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים אחר שאין זורעים ואין קוצרים, ואומר 'מה אוכל ומה אשתה?'. כדי שידע ויזכור צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ודאגה" (על ויקרא כ"ה, כ'. והדברים מובאים בשינוי לשון ב"מעם לועז" (פרשת בהר עמ' שט"ז).
ומי שמחסר מידה נעלה זו עלול להגיע לכפירה בה', ולסבור "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בספר "צרור המור" (פרשת מצורע) מבאר מדוע ביקש דוד להרוג את נבל הכרמלי כשסירב להיטיב עם פליטים הנרדפים על נפשם. "לפי שהיה [נבל] צר עין וכפר בעיקר, וחשב שהכל שלו ולא מיד ה'. ולכן אמר 'מי דוד ומי בן ישי וכו' ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?' (שמואל א' כ"ה, י'-י"א). הורה בזה על רשעתו, כי בצרת עינו ובנבלתו היה חושב שהיה לחמו ומימיו? [רכושו הפרטי] וכו' ועליו נאמר 'אמר נבל בלבו אין אלוהים' (תהלים י"ד, א') כי הוא כאילו כופר ביחידו של עולם". עד כאן לשונו.
יש במצוה זו להכיר ערכה של ארץ הקודש. כתב ר' יצחק אברבנאל (בפירושו "נחלת אבות" על אבות, עמ' שמ"ג-שמ"ד): "אבל אמיתת הענין הוא שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה וכו'[ו] לקיים ואהבת לרעך כמוך. כתב "כתב סופר" (על ויקרא כ"ה): "כל התורה תלויה במצות ואהבת לרעך כמוך" (שבת לא.). והנה מצוה זו אינה רק בלב, אלא שיראה [י' מנוקדת פתח] את אהבתו בפועל, ע"י שעוזרו ומושיעו בשעת דוחקו, ומפרנסהו משלו, [גם] בעת שפרנסתו [של העשיר] מצומצמת. ואז נראה כי דבוק בלבו וקשור אליו בעבותות אהבה. והנה בשנת השמיטה שאין זורעים וכו' וצריך [העשיר] להסתפק במה שיש לו, ולפעמים על שלש שנים [כאשר באים שמיטה ויובל סמוכים זה אחר זה]. ובודאי מצמצם כל מה שאפשר. ואם אז מפקיר את הכל, שיהיה העני שוה לו ליטול כל מה שירצה, אין לך ואהבת לרעך כמוך יותר מזה".
[ז] יש במצוה זו להכיר ערכה של ארץ הקודש. כתב ר' יצחק אברבנאל (בפירושו "נחלת אבות" על אבות, עמ' שמ"ג-שמ"ד): "אבל אמיתת הענין הוא שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה וכו'. והשגחה העליונה תתיחד באותה הארץ באופן נפלא, מה שאין כן בשום ארץ אחרת. וחז"ל הזכירו שאדם הראשון לא בראו הקב"ה אלא ממקום קדוש וטהור, ממקום בית המקדש. וכאשר בחר באברהם צוה לו 'לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך'. להגיד שבהיותו עבד אלוקים ודבק בו, ראוי שיעתק אל אותו מקום השלימות. וכו' לכן העידה התורה עליה 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוהיך בה' (דברים י"א, י"ב) וכו' יורה שהארץ בעצמה מלבד העם היושב בה, היא היתה מקודשת בעצמה. לכן היו רוב המצוות [שבתורה] תלויות בארץ וכו'. וכמה דברים (זכר) [הזכיר] בזה [הרב] החבר למלך הכוזר [בספר הכוזרי] דברי אמת" (עיין שם מאמר ב' פסקא יד). [ולפני זה כתב שם הר"י אברבנאל נימוק נוסף, כי ימי פעילות האדם הם שבעים שנה. עיין שם. ובעשור האחרון יתעלה האדם לעסוק יותר בדברים רוחניים. וזה דומה לשנה השביעית. שמא בימינו יש לתקן דבריו כי עשר שנים ראשונות בחיי האדם אינם משמעותיים בעבודת הבורא. לכן חשבון השבעים שנה מתחיל מגיל עשר].