אחד משמותיו של חג הפסח הוא חג החירות. אחד מן המסרים החשובים של החג הוא "והגדת לבנך .....", כלומר: והעברת לבנך את קורות העבר וניסיון העבר, לרבות: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". אבל העברת המסר מאב לבן מחייבת לא רק דקלום סיסמאות, אלא גם הסקת מסקנות ובהן חירות ושחרור מעבדות, בכלל, ומקיבעון מחשבתי בפרט. לא ייתכן לומר בליל הסדר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולמחרתו להמשיך במגעים על הסגרת הר-הבית והעיר העתיקה (לא "שכונות קצה") לשלטון האויב.



האומנם?! האם כדי להשיג שלום בינינו לבין ערביי ארץ ישראל יש להקריב את לב הארץ? והאם למען שלום עם סוריה חובה לוותר על הגולן (כולל על השליטה בכינרת), כי זה מחיר השלום?

דווקא בתקופה הסמוכה לחגי החירות והעצמאות שחגגנו לאחרונה יש חשיבות להשתחררות מדפוסי מחשבה שהוכיחו את עצמם כשגויים ואף מסוכנים. אחד מאלה הוא האמירה החוזרת שוב ושוב מפי פוליטיקאים הרפתקנים ואנשי תקשורת בלתי אחראיים, כאילו מחיר השלום ("תג המחיר") ידוע מראש. האומנם?! האם כדי להשיג שלום בינינו לבין ערביי ארץ ישראל יש להקריב את לב הארץ? והאם למען שלום עם סוריה חובה לוותר על הגולן (כולל על השליטה בכינרת), כי זה מחיר השלום? ומי שאיננו מוכן לשלם את המחיר שכביכול ידוע מראש, האם אינו רוצה בשלום?

הנחת היסוד היא שלשלום יש מחיר, ושהרצון האמיתי בשלום נבחן בנכונות לשלם עבורו. האם מישהו העלה בדעתו להעמיד את האויב במבחן ולברר מהו המחיר שהצד האחר, בארץ ישראל ובסוריה, מוכן לתת? מדוע תביעת התשלום מופנית כלפי הצד הישראלי בלבד? הגיעה העת לבחון את רצונו של האויב בשלום על-פי אותה אמת מידה, כלומר: לבחון האם האויב מוכן לשלם את מחיר השלום בין בארץ ישראל המערבית ובין ברמת הגולן.

הגיעה העת גם להשתחרר מפשרנותם הצבועה של "המתונים". המושג "פשרה" בכלל ופשרה טריטוריאלית בפרט איבד את משמעותו, כאשר מדובר ב"פשרה" חד-צדדית שבה רק צד אחד נותן שטח ורק הצד האחר אמור לקבלו. הנחת יסוד זו של "תהליכי השלום" למיניהם נכשלת שוב ושוב הן במבחן ההיגיון והן במבחן המציאות. בפשרה אמיתית שני הצדדים מוותרים. בפשרה שקרית, צד אחד תמיד הצד הישראלי – מוסר, וצד אחד תמיד הצד הערבי – מקבל.



הגיעה העת גם להשתחרר מפשרנותם הצבועה של "המתונים". המושג "פשרה" בכלל ופשרה טריטוריאלית בפרט איבד את משמעותו, כאשר מדובר ב"פשרה" חד-צדדית שבה רק צד אחד נותן שטח ורק הצד האחר אמור לקבלו

כאשר אולמרט-לבני-ברק מסכימים לחזור לגבולות ה-4 ביוני 1967 הם מכירים בכך שהכיבוש הסורי בגזרות מסוימות בסוף שנות ה-40 הוא חוקי, וניתן לשנות גבולות כתוצאה מלחימה. כאשר הרפתקני ה"שלום" מדברים על "החזרת" יהודה ושומרון לבעליהם הערביים, הם מכירים בכך שהכיבוש הירדני-הערבי ב"מלחמת השחרור" קבע עובדות בלתי הפיכות בשטח. אם כך, גם שליטת ישראל בחבלי יהודה, שומרון והגולן קבעה עובדות כאלה, וטענת השמאל הקיצוני יותר והקיצוני פחות מסתתמת.

הנחת היסוד היא שמחיר השלום כולל גירוש יהודים מבתיהם, תוך התעלמות הן מזכויות האדם שלהם הן מזכויותיהם ההיסטוריות והן מהרעיון הציוני עצמו שעיקרו ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. בהקשר זה של זכויות האדם, ארגוני "זכויות האדם" (אלא אם כן מדובר ביהודים), וארגוני "השלום" למיניהם ממלאים את פיהם מים.

"שלום" המתבסס על כך שיהיו אזורים שבהם אסור ליהודים לחיות בשל היותם יהודים איננו יהודי ואיננו דמוקרטי, וגם איננו עולה בקנה אחד עם חשיבתו של כל מי שבאמת שולל גזענות. שלום כזה ניזון ככל הנראה ממניעים אוטו-אנטישמיים, וממילא אינו צודק ואינו בר-קיימא. כשם שלא ניתן לאסור על ערבים לגור בנגב, כך לא ניתן לאסור על יהודים לגור ביהודה, מקור שמם של היהודים. ואותו הדין תקף גם לגבי הגליל והשומרון.

חובבי הטרנספר ליהודים העוצמים עיניהם לנוכח אלפי הפליטים היהודיים שגרם הגירוש הקודם יתחילו בקרוב לחשב כמה יעלה לטרנספר משפחה יהודית מהגולן לגליל. איסור על יהודים להתגורר במקום כלשהו או לנסוע בדרך כלשהי ברחבי תבל היה מקומם את חוש הצדק של כל מי שזכויות האדם יקרות לו באמת. חוש זה נעלם כשמדובר ביהודים בארצם. המצדדים בטרנספר אינם מבחינים בעיוות שבעצם הרעיון לטרנספר בני-אדם כאילו היו חפצים, מהגולן או מיש"ע, בלי לשאול אותם אם הם מעוניינים בכך.

ומדוע יהודי הגר ברמת-אביב, על גבעת שייח' מוניס, הנתבעת אף היא על-ידי האויב, אם יבחר להפסיק להוות מכשול לשלום ויעדיף להעתיק את עצמו אל מעבר לים, לא יהיה זכאי לפיצוי על תרומתו ל"שלום". ספק אם אפליה בין יהודים בקשר לזכאותם לפיצויים עקב "מעבר דירה" למען "השלום" תעמוד במבחן בג"ץ.      



במשך שלושים שנה הובילה תפישת העולם של "שלום עכשיו" את ממשלות ישראל בכיוון המסוכן, תוך התבססות על הסיסמא של "שטחים תמורת שלום"

במשך שלושים שנה הובילה תפישת העולם של "שלום עכשיו" את ממשלות ישראל בכיוון המסוכן, תוך התבססות על הסיסמא של "שטחים תמורת שלום". גם כאשר הוכח לכל מי שעיניו בראשו שמדובר בשטחים תמורת טרור, עדיין זוכה ארגון השמאל הקיצוני ודומיו לבמה ולהתייחסות נרחבת באמצעי התקשורת "הממלכתיים" והאחרים, כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים ולא בתפישה שפשטה את הרגל.

בימים אלה מנהלים אולמרט, לבני, ברק וחבריהם מגעים מסוכנים עם אנשי רשות הטרור הפלשתינאית, עם ארגוני הטרור האחרים ועם הסורים על הסכמים שאחריתם המסוכנת ידועה מראש. כדי להוציא מראש את האוויר מתוך בלון ההישרדות של אהוד אולמרט חייב ראש הממשלה הבא, בנימין נתניהו, להבהיר כבר היום בלשון חד-משמעית, בקולו ומול המצלמות, לעולם כולו וגם לאויב, שכל הסכם (מדף, מסגרת, עקרונות וכו') שיושג על-ידי הממשלה הנוכחית לא יחייב את ממשלתה הבאה של ישראל, ושהמחאותיהם של אולמרט, לבני וברק הן חסרות כיסוי. רק כך תפחת הסכנה של תשלום מחירים אובדניים תמורת אשליות שמחירן נקוב בדם.