כדי להיות עניו צריך האדם להכשיר את ליבו. לא די במעשים חיצונים כמו אלו ההולכים ברחוב בראש מושפל, חובקים אצבעות ידיהם אלו באלו בהפגנה חיצונית של בושה והכנעה, ומדברים בלחש מופרז עד שבן שיחם צריך לבקש ממנו שיגיד דבריו עוד פעם ובקול. הללו מתגאים בשם התואר "עניו" שמדביקים להם, אבל בפנים ליבם עולזים הם שהצליחו להשיג "שם טוב". ועל ענווים מדומים ורעים אלו הגדיר רמח"ל: "שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם" (מסילת ישרים, תחילת פרק כ"ב).
מנין ידע רמח"ל שהם הגרועים ביותר? כי בגמרא האריכו לבזות ענווים מזויפים הללו ("שבעה פרושין הן", סוטה כ"ב, ע"ב) ובסוף דבריהם הביאו מעשה
מנין ידע רמח"ל שהם הגרועים ביותר? כי בגמרא האריכו לבזות ענווים מזויפים הללו ("שבעה פרושין הן", סוטה כ"ב, ע"ב) ובסוף דבריהם הביאו מעשה. אמר ינאי המלך לאשתו לפני מותו (כך פירש רש"י): "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועים שדומים לפרושין; שמעשיהם מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס". ומפרש רש"י כי ינאי הרג להרבה מחכמי ישראל ונהפך להיות צדוקי. וכשעמד למות "היתה אשתו יראה שלא יעבירו המלוכה מבניה, והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה. ואמר לה, אל תתיראי מן הפרושין, שצדיקים הם ולא יגמלוך רעה; ולא לבניך, שלא חטאו להם. אלא [תתיראי] מן הצבועים מבחוץ, ואין תוכם כברם". עד כאן לשון רש"י. ואם מכל האזהרות העולות על הדעת שהבעל פוקד בהן את אשתו זמן קצר לפני מותו, דווקא זו מה שמצא לנכון להדריך אותה, יש ללמוד מזה שזהו הקלקול הקשה ביותר.
מן המאפיינים של הצבוע הוא שכל דתיותו היא ברמה נלהבת מול עיני הרואים. יברך ברכות בלהט מופגן בנוכחותם של אחרים, אבל בינו לבין עצמו אומר את הברכות במלמול ובולע חצאי תיבות. במקום ציבורי הוא מבליט לעיני כל את חסידותו (עיין סוטה כב ע"ב, על שבעה פרושין, רש"י ד"ה המנקיף רגליו). כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (מהד' הגר"י קאפח, עמ' קע"ד) "שהם מוסיפים על מה שהם חייבים, ומגזימים בחיצוניותם כדי לגנוב דעת הבריות וכו' וממאיסים את התורה".
מן המאפיינים של הצבוע הוא שכל דתיותו היא ברמה נלהבת מול עיני הרואים. יברך ברכות בלהט מופגן בנוכחותם של אחרים, אבל בינו לבין עצמו אומר את הברכות במלמול ובולע חצאי תיבותכך מצאנו גם אצל קרח, הדמות המרכזית בפרשתנו. הוא שהכריז מול משה רבנו: "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר ט"ז, ג'). מרד זה נגד נשיאותו של משה נשמע לנו כהליך דמוקרטי. אם כולם שווים, למה יתפוש משה שררה עליהם וימנה את אחיו אהרן להיות כהן גדול? אבל כאן העוקץ. לדעת קרח, מי כן הראוי ביותר להיות כהן גדול בישראל? לדעת קרח דווקא הוא עצמו הראוי ביותר לתפקיד זה! אמנם עליו נכון לקרוא את הפסוק "אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר". הרי כל דבורי שגב עבור "שוויון העם" היו עלי תאנה למען יהיה הוא עצמו שליט עליהם.
קרח ועדתו נהגו גינונים של אדיקות יתירה. בפסוק ראשון של פרשתנו נימנה און בן פלת עם המורדים, אבל אחרי כן אין שמו נזכר כלל. למה? מסורת ביד חז"ל כי אשתו הצילה אותו. היא טענה לפניו מדוע עליך להתערב במחלוקת? אם משה הרב, תשאר אתה תלמידו. ואם קרח יהיה הרב, הרי אתה גם תלמידו. התאונן לפניה, "מה אעשה? הרי הייתי בעצה אחת עם קרח ונשבעתי לו אמונים?" אמרה לו "שב בשקט, אני אטפל". ידוע כי כל העדה כולם קדושים וצנועים. השקתה לו יין, ונרדם. אחר - כך היא התיישבה בחצר הבית ופרעה שערותיה כדי לסרוק אותן. כל מי שבא לקרוא לו לבוא לעימות עם משה, ראה אותה בחצר במצב בלתי צנוע וחזר לאחוריו. בינתיים נבלעו בני עדת קרח באדמה, והוא ניצול (סנהדרין קט ע"ב). הרי שגם הרשעים בעלי מחלוקת נהגו גינוני קדושה.
היה קשה מאוד למשה להתמודד מול "דתיות" מופגנת של קרח. כאשר בני עדתו רצו להגיש קטורת הצטרך משה להתחנן לה' "אל תפן אל מנחתם" (במדבר ט"ז, ט"ו עיין שם רש"י). כיצד יעלה על הדעת שה' יקבל מנחת הרשעים? אלא כיוון שהם הצהירו שהם מתגעגעים מאוד לגשת אל הקודש פנימה ולעבוד את ה', שמא מעורב בזה קורטוב של "לשם שמים" וזה יחפה על זדונם?
ידוע כי "והזר הקרב יומת". אדם המתיימר לשמש ככהן גדול ואינו ראוי לכך, ימות. כאן בפנינו חזון כביר, מאתים וחמישים איש צועדים בסך אל המקדש, איש איש ומחתה קטורת בידיו, ויודעים הם על הסכנה שבדבר, ואינם נרתעים. כי כל אחד מן 250 איש הללו חושב בדעתו כי 249 שבצידו מימין ומשמאל, הם שימותו מיד ורק הוא בלבד יישאר בחיים. וכל אחד מהם לא חשש אפילו לספק ספיקא של סכנה. וכי יש "שגעון גדלות" והזיה עצמית ומדומה יותר מזה?
צביעות היא בעיה גדולה בכל תחום (מסחר או חינוך) שהאדם עוסק בו, אבל בדת היא בעיה סבוכה וקשה ביותר. להבחין מה כשר ומה פסול יש מדד מוכן. יש לבחון שחסידות זו לא תזיק למוסר הטבעי
צביעות היא בעיה גדולה בכל תחום (מסחר או חינוך) שהאדם עוסק בו, אבל בדת היא בעיה סבוכה וקשה ביותר. להבחין מה כשר ומה פסול יש מדד מוכן. יש לבחון שחסידות זו לא תזיק למוסר הטבעי. כך כותב מרן הראי"ה: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. וכו' וכו' אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, [אבל] ועל פי השפעתה [של יראת שמים הלא נכונה הזאת] מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה" ("אורות הקודש", ח"ג, ראש דבר, עמ' כז; קבצים, קו"א סימן ע"ה).
במילים אחרות, יש "מוסר טבעי" שהאדם יחוס על כבוד חברו, ישתדל לא לגרום לו מצוקה, ותמיד מוטל עלינו להרגיש אחוות האדם. אבל הקם להתפלל בהנץ החמה, שעה שרוב בני אדם עדיין ישנים, והוא צועק תפילותיו בקול צרחני עד שמעיר חלק מהשכנים לבית הכנסת מן שינתם, הרי יראת שמים שלו פגומה. וכן הבא לבקר בבית חברו ומגישים לו מזון בהכשר של רבנות מסוימת, הכשר שהוא שונה ממה שהורגל אליו האורח, אם הוא מסרב לאכול ממנו הוא פוגע ברגשותיו של המארח. עדיף היה אם לא היה בא לבקר. ברור שאם מדובר בספק איסור ממש, אין לו לאכול ממנו. אבל בארצנו יש כמה וכמה הכשרים: הרבנות הראשית, בד"צ, בלז, שארית ישראל, חתם סופר, אגודת ישראל, הרב לנדא, הרב מחפוד, יחווה דעת ועוד כמה. ההבדלים ביניהם שכל אחד סומך על פוסק אחר מקדמוננו. אבל למעשה מדובר בספקות מדרבנן, וסוף כל סוף יש איזה שהוא פוסק המתיר. אבל חטא של פגיעה ברגשות המארח הוא ספק דאורייתא של אונאת דברים. אותו בעל "אדיקות" מזויפת הוא בעל אינטרס אישי להפגין "יראת שמים" שלו, ומפני זה איננו חש לאיסורים אחרים.