"החכם עיניו בראשו", כלומר להתכונן בתחילה לפני שמגיע האדם למצב בעייתי. אורח המקפיד להיות מושלם בכשרות המזון יכין לו איזו התנצלות (אפילו בשקר, כדי לשמור על השלום) לנמק למה איננו בא לסעודת חברו, לדוגמא: כי יש לו התחייבות אחרת להיות במקום אחר באותו יום. ואם בא שם יאמר שאינו חש בטוב לאכול סוג זה של מזון שמגישים לו (ויאכל ממאכל אחר הנמצא על השולחן) וכיו"ב תחבולות שלא יבוא למצב רע של פגיעה ברגשות הזולת.
"החכם עיניו בראשו", כלומר להתכונן בתחילה לפני שמגיע האדם למצב בעייתי. אורח המקפיד להיות מושלם בכשרות המזון יכין לו איזו התנצלות (אפילו בשקר, כדי לשמור על השלום) לנמק למה איננו בא לסעודת חברו
יש בימינו מריבות רבות בין חלק של הציבור החרדי לבין המייצגים את הציונות הדתית. חלק מהקבוצה הראשונה מורגל להטיל אשמות והשמצות על המחנה השני באצטלה של שמירת הדת ו"טהרת המחנה", אבל יש בזה בעיית חילול השם בעיני הציבור הכללי שהוא תמה על המריבה "כלום זו נקראת דת?", ויש בעיה נוספת של הלבנת פנים. חטא זה של אונאת דברים כה חמור עד שחז"ל חינכו שיש לו לאדם ליפול תוך כבשן האש (כמו שעשה מר עוקבא, כתובות ס"ז ע"ב) ולא לבייש את חברו. לפי התוספות (סוטה י ע"ב ד"ה נוח לו) וכן דעת רבנו יונה (אבות, פרק ג, "והמלבין פני חברו") דין זה של מסירות נפש הוא הלכה למעשה ממש, ואינה מליצה בלבד. ובימינו זול הדבר מפני השפעת העיתונות החילונית. הרבה צביעות יש במריבות הללו.
בעבר כתב המשגיח הגדול ר' שלמה וולבה ("עלי שור", שנת תשמ"ו ח"ב, עמ' קנב-קנד ) מה ההבדל בין "אדיקות" ("פרומקייט") לבין יראת שמים אמיתית. הוא מלמד כי אדיקות בלי דעת היא נטייה אגואיסטית שהאדם פועל לטובת עצמו בלבד בלי להתחשב באחרים. אדם "אדוק" זה דואג לרפד את דרכו האישית להגיע לשכר המובטח בגן עדן הנצחי, וכאמצעי לכך דורס על גבם של יהודים אחרים על ידי השמצות או נזקים אחרים. אדיקות זו תביא לידי שנאת חינם, רכילות, הלבנת פנים, מחלוקת. כלשון הרב וולבה: "בני שיטה אחת מחזיקים זאת למצוה להכחיד יריביהם. ומה לא מותר לעשות בשעת "בחירות"?" עכ"ל. ר' ישראל סלנטר היה קורא לזה (באידיש) "א פרומער יצר הרע".
מסופר ב"תנועת המוסר" כי פעם הגיע תורו של ר' ישראל סלנטר לומר בבית הכנסת "קדיש" על אביו. באותו יום הגיע שם איש אחר שביקש גם הוא לומר "קדיש" על בתו שנפטרה. היו נוהגים שם כי רק אדם אחד אומר "קדיש" או זה או זה ולא כמה ביחד. כמובן ההלכה היא שהאומר על אביו הוא הקודם לאומר על בתו. אבל ר"י סלנטר ראה עוגמת נפשו של אותו האיש, לכן ויתר לו ונתן לו את הזכות לומר "קדיש" במקום ר"י סלנטר. וזהו ההבדל בין "פרומקייט" עיוור לבין שמיעת הלב לצו המוסר האמיתי והלבבי, המוסר הטבעי. ולזה התכוון הרב קוק "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה".
מה היא חסידות אמיתית? חלק ממנה היא הדקדוק במצוות בין אדם למקום, אבל חלק השני הוא "גודל ההטבה, שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם, וזה בגוף, בממון ובנפש" (מסילת ישרים", תחילת פרק י"ט)מה היא חסידות אמיתית? חלק ממנה היא הדקדוק במצוות בין אדם למקום, אבל חלק השני הוא "גודל ההטבה, שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם, וזה בגוף, בממון ובנפש" (מסילת ישרים", תחילת פרק י"ט). ודאי שאין שלמות בדקדוק המצוות אם הוא בא על חשבון ההטבה לבריות, בלי הארת פנים של חסד ויחס של כבוד הדדי. מרן הרב קוק הזכיר ביקורת זו באומרו על חלק של אוחזי החסידות בזמנו: "היא הולכת עכשיו בדרך החרדות הפשוטה וכו'. על כן סר אור החסד מתוך הלב, וכל הפנים הינם נזעמים ומלאים דינים תקיפים, קשים ועצובים. על כן הכל נופל" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קסא).
כיצד הדרך להבחין מה בין זיופו של קרח ועדתו לבין אמיתות הרצון לעבוד את ה'? הבדיקה היא אם האדם מבטל ערך עצמו, אינו בא להבליט אדיקותו, והוא רוצה רק טובתם של כלל ישראל. כי אם יש לו לאדם איזו נגיעה של הנאה עצמית מאותן המלחמות שהוא לוחם נגד אחרים, אם יש לו סיפוק היצר מפני הלהיטות שלו והוא שש אלי קרב, סימן פסול הוא. ה"חזון איש" כתב על בית דין הגון המעניש לרשעים כדי להרתיעם מלחטוא שוב או המעניש כדי לחנך את הדור: "העונש צריך להיות מתוך יגון עמוק, נקי מרגש צרות עין בשל אחרים" (על או"ח, עמ' 163).
הכיתות השונות של מקיימי המצוות במלחמתם בזמננו אלו נגד אלו משתמשות ב"היתר" הנפוץ שמותר לספר "לשון הרע לתועלת". ולכן נוהגות לפרסם בעיתונות או ברדיו כל מיני השמצה ומאמרי שיטנה אלו על אלו. אבל המעיין בספר המוסמך לנושא זה ("חפץ חיים", הלכות לשון הרע, כלל י') מוצא שיש שמונה תנאים מגבילים המונעים השתמשות פרוצה בהיתר זה. יש להם סימון קל לזכירה: אותיות בבג"ד כחת"ן. והם ראשי תיבות כדלהלן: [ב] (ברור), שיהא ברור שפלוני שמכפישים אותו, באמת ביצע ועשה מעשה מחפיר ההוא. [ב] (ברור) שיהיה ברור שזה מעשה עבירה. כי אם יש אפילו "פוסק" אחד המתיר הדבר, למרות שרבים הם המחמירים בדבר, כבר אי אפשר להאשים את המבצע. [ג] (גדול) לא להגדיל בדיבוריו וסיפוריו את מימדי המעשה מעל ומעבר למה שבפועל נעשה. [ד] (דרך), אין דרך אחרת כיצד להביא לתיקון הנדרש.
הזהירה התורה: "ולא יהיה כקורח וכעדתו" (במדבר י"ז, ה') על סמך פסוק זה דרשו חז"ל "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו" (סנהדרין קי, ע"א), והללו שמתקוטטים ועושים מריבות, כביכול, במסווה של "לשם שמים"
[כ] (כוונה) כוונת המדבר היא לשם תיקון העוול, ולא סתם כדי להזיק ולהציק. [ח] (חטא). שלא יהיה מצב שזה המדבר לשון הרע גם הוא חוטא לפעמים באותו ענין של זה שהוא מדבר נגדו. כי אז ייענש על דיבוריו. [ת] (תוכחה). שניסה כבר המדבר להוכיח את איש זה שמדובר בו. כי אילו היה מדבר איתו, שמא זה היה מועיל והיה מפסיק ממעשיו? (נ] (נזק). שאין דיבורו מיסב לזה שמדברים עליו איזה נזק גדול שהוא מעל ומעבר למה שמגיע לו. הסך הכל של שמונה תנאים אלו (שראשי תיבות שלהם הוא: בבג"ד כחת"ן) מביאים לכך שקשה מאד למצוא היתר על מה שנהוג בזמננו שבני קבוצה זו מכפישים ומבזים בני הקבוצה השניה. וצריכים לזכור, חטא לשון הרע הוא קשה, שקול נגד ע"ז גלוי עריות ושפיכת דמים (ערכין טו ע"ב). אם האדם מטמא פיו (או עט כתיבה שלו) בלשון הרע על קבוצה בישראל, חטאו מוכפל לפי מספר האנשים שבקבוצה ההיא המושמצת [כן כתב "חפץ חיים"]. ומי יכול לעמוד בעונש ענק כזה?
הזהירה התורה: "ולא יהיה כקורח וכעדתו" (במדבר י"ז, ה') על סמך פסוק זה דרשו חז"ל "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו" (סנהדרין קי, ע"א), והללו שמתקוטטים ועושים מריבות, כביכול, במסווה של "לשם שמים". יש לבדוק אם אינם "עושים מעשה זמרי, ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כ"ב, ע"ב). והם הם הצבועים "שאין בעולם רע מהם".