ההתרגשות מיותרת לחלוטין. בזבוז זמן וממון ללא שום תועלת. מודעות התמיכה שמתנוססות בעיתונים, המגנות מחד את הפוגעים בבני משפחת חבר (זמביש) וברכושם, ומהללות, בה בעת, את פעולותיו הברוכות של מזכ"ל אמנה הותיק, רק מוסיפות דלק ללהבות הדועכות, ומושכות תשומת לב לשדות בור. אלו שהדביקו את המודעות הקוראות לזמביש לפרוש לביתו, לא יושפעו ממודעות התמיכה בו. גם אלו – שעל פי הנטען- מוציאים את הרוח מגלגלי המכוניות שלו, רק צוחקים, בודאי, למקרא ההצהרות המפארות את שמו. ואילו רוב הציבור אינו זקוק למודעות הללו. בהנחה שלא מדובר בפרובוקאטורים, המוגנים בידי השלטונות, נותרה הדרך הפשוטה של תלונה במשטרה. על כך היא מופקדת וזה תחום מומחיותה. תפיסת הטיפוסים האלה גם תזים ספקולציות באשר לזהותם. ולא כדאי לעשות פיל במקום שלא קיימת נמלה.

ואולם, אסור להתעלם מהמשמעות.



לזמביש יש, ציבורית, שני כובעים. האחד, מזכ"ל "אמנה". השני, חבר בכיר, אם לא מכריע, במועצת יש"ע. הן הישנה, הן המתחדשת. זו המיצגת בפועל, נרצה או לא, את כולנו בעיני זרים. והיא מנהלת מו"מ בשמנו. עם הממשלה ומוסדותיה, עם ח"כים ושדולות. אכן, הרבה פחות ישירות אתנו - "נתיניה".



לגבי פעילותו ב"אמנה", כמו לגבי אנשי "אמנה" המסורים, דומה שאין מחלוקת. גם בגלל היות המזכירות שלה גוף נבחר על ידי נציגי ישובים. כלומר, התושבים בוחרים את נציגיהם. וגם עקב התחום המקצועי בו הם עוסקים. כלומר, התישבות. הקמה, ליווי, תעסוקה. גוף מישב, רשמי, אחד מבין האחרים. עם מעמד חוקי ומסודר. הבעייה נמצאת בשייכות לגוף השני.





מועצת יש"ע פועלת ללא מוסדות נבחרים. זו מונתה על ידי אנשים שהקדימו ומינו את עצמם. מר חבר הוא גם חלק ממנגנון המועצה המקבלת החלטות ללא גיבוי ציבורי אמיתי. הסכמים למשל, כאלה או אחרים, עם אנשי אולמרט חייבים להיות על דעת הקהל

מועצת יש"ע פועלת ללא מוסדות נבחרים. זו מונתה על ידי אנשים שהקדימו ומינו את עצמם. מר חבר הוא גם חלק ממנגנון המועצה המקבלת החלטות ללא גיבוי ציבורי אמיתי. הסכמים למשל, כאלה או אחרים, עם אנשי אולמרט חייבים להיות על דעת הקהל. ופה אין קהל וממילא אין מתחשבים בדעתו. קצת מוזר לשמוע מאנשים רציניים, מכובדים ומוערכים שהם ישנו את המועצה מבפנים, ולכן הם שם. וזאת, כשבמקביל הם עצמם מלאי חרון על מפלגות וח"כים שנמצאים בקואליציה, בדיוק מאותה סיבה של "נתקן ונפעל מבפנים". העיקרון אינו יכול להתכופף בפני ההחלטה שמפריכה את העיקרון עצמו.



ועוד נקודה חשובה. אם יש קליינטים כועסים, אי אפשר להאשים אותם. הקליינט צודק תמיד. ואם הוא מעדיף משהו אחר, צריך- ראשית לכל- לבדוק את המוצר, את דרך הצגתו, את דמותו של המוכר ואפילו את האכסניה בה מרכולתו מוצעת למכירה. קל להוציא תלמיד מפריע מן הכיתה. נכון יותר לפעול לפי "חנוך לנער על פי דרכו".



בעיתונים פורסמו מודעות תמיכה בזמביש. האחת של ראשי המועצות, וכמה ח"כים. השניה חתומה על ידי חברי מזכירות "אמנה". בשתיהן חסר משפט מפתח האומר: המודעה מומנה מכיסם הפרטי של החתומים עליה. הרושם (ודייק- הרושם) שמתקבל הוא שאמנה היא שמימנה, מכספים שנועדו לישב עוד קרוואן ועוד משפחה, מודעת תמיכה בראשה. וזה לא מריח טוב. גם גילוי הדעת עליו חתומים ראשי מועצות וכמה ח"כים, ראוי שישא את ההארה הזאת באשר למקור הכספים. וניתן להניח שלא האיחוד האירופי ניצב מאחוריהן... וזה בזבוז מיותר. אגב, במודעות התמיכה ניתן ללמוד דברים מעניינים. למשל, מי מראשי המועצות אינו מופיע ברשימת התומכים והמתריעים בשער. ואי אפשר להחביא את הבעיה באצטלת השכחה גרידא. כך גם לגבי חברי הכנסת שלא צירפו את קולם. והדבר אומר דרשני.

בהקשר זה נכתב באחד מדפי השבת של יש"ע, משפט מטריד. בדיווח שם על הפגנה במחסום נעצר ראש מועצה. תגובתו המפתיעה היתה אישית: עוצרים אפילו ראש מועצה. מעין הסגנון של מגיניו של אולמרט שטענו שאין לחקור אותו תוך כדי הקדנציה. וכי ראש המועצה שונה מנתיניו בפני החוק, יהיה דרקוני ככל שיהיה? אדרבה, תא המעצר שלו ייפקד בידי כל מיני פוליטיקאים ואחרים, לא תהיה לו בעיה במימון הגנתו, ובכל מקרה משכורתו תזרום לחשבון הבנק שלו. בעוד אזרח רגיל, יעסוק באלו על חשבונו וללא שהמעביד, או העסק הפרטי, ימשיך לשלם את משכורתו. האם אנו עדים לתחילת- ושמא המשך- התנשאות של "המדינה זה אני"?

ולסיום רעיון. אכן, אפילו איש כזמביש זקוק לחיזוק. ובהחלט מגיע לו. כשקיבל את אות ההוקרה במרכז בגין, רעד האולם ממחיאות הכפיים. מה גם שהוא- המזכ"ל העממי- השכיל להביא עמו ילדים מכל הישובים. זמביש הוא דמות נערצת ומוערכת בכל רבדי יש"ע ובמעגל רחב גם מחוצה לה. אך במקום מודעות יתאים יותר מפעל כלשהו לכבודו. מאחז חדש, מיזם חינוכי ליום הולדתו, יער או מצפה חדש. אני מוכן לשים את התרומה הראשונה. המודעות מחבקות אותו חיבוק דב. ובכלל, הרי מותר- ובעצם צריך- להעמיד אף אותו בזרקורי הביקורת. מותר לחלוק ולהתווכח. וברור שיש לעשות זאת בדרך המכבדת את החולקים כמו את הציבור כולו.