אורי פוסע לאורכה של סמטה חשוכה כשלפתע קופץ מולו ברנש באיומי אקדח.
"אל תירה", אורי מתחנן. "קח את הכסף ותשאיר אותי בחיים!".
"לא רוצה את הכסף שלך", משיב לו הברנש עם האקדח. "כל חיי חיכיתי לרגע שמישהו יהיה מוכן לשבת ולהקשיב לי. עכשיו אתה תהיה חייב לשבת כאן שעה שלמה ולהקשיב!".
האדם שנברא כ"רוח ממללא" (תרגום אונקלוס בראשית ב',ז') מתייחד בכוח הדיבור שלו על פני שאר הברואים. הדיבור מגלה את עולמו הפנימי, הרוחני, של האדם
סיפור זה משקף פן מרכזי ועצוב של תקופתנו המכונה גם כעידן הפוסט- מודרני. אנשים מדברים המון, אך מעט מאוד מהם יודעים לתקשר נכון או במילים אחרות להקשיב.
האדם שנברא כ"רוח ממללא" (תרגום אונקלוס בראשית ב',ז') מתייחד בכוח הדיבור שלו על פני שאר הברואים. הדיבור מגלה את עולמו הפנימי, הרוחני, של האדם. כך גם משקף הוא את היות האדם יצור חברתי, שהרי אדם שמדבר אל עצמו נזקק לבירור פסיכיאטרי (זאת לפחות לפני עידן הסלולארי והאוזניה...). האדם מדבר, מגלה את מה שבליבו, וזולתו מקשיב. אלו שני צדדים של אותה המטבע, דיבור והקשבה. באדם מוטבע צורך קיומי רב עוצמה שאומר: "אני רוצה שמישהו באמת יקשיב לי, יתחבר לעולמי הרגשי, ויבין מה אני עובר".
יכולת ההקשבה איננה מן הקלות. על מנת להקשיב באמת לזולת בין אם זה בן או בת הזוג, הורים, חבר או חברה או כל אדם אחר נדרש האדם לצמצם מעצמו, לפנות מקום למישהו אחר, למשהו אחר. מנה גדושה של ענווה נזקקת על מנת להכיל את הזולת על רגשותיו, מצוקותיו והתמודדויותיו.
יכולת ההקשבה איננה מן הקלות. על מנת להקשיב באמת לזולת בין אם זה בן או בת הזוג, הורים, חבר או חברה או כל אדם אחר נדרש האדם לצמצם מעצמו, לפנות מקום למישהו אחר, למשהו אחראומנם, בתקופתנו יכולת ההקשבה נחסמת שבעתיים והופכת להיות כמעט בלתי אפשרית. שלש סיבות לדבר, זו למעלה מזו:
(1) אין זמן להקשבה אמיתית. בעולם בו המרדף אחרי כסף, קריירה, תארים, מוצרי צריכה ודומיהם נמצא בראש סדר העדיפויות, הרי שצרכים נפשיים בסיסיים כמו תקשורת בין איש לאשתו או בין הורים לילדיהם זוכים במקרה הטוב לכמה דקות שידור...
(2) אין צורך לדבר. בני האדם בזמננו הרי מדברים, לכאורה, כל כך הרבה ביניהם פי מיליון מבעבר. בעידן של טלפונים ניידים, מיסרונים, מיילים, צ'אטים, פורומים ומה לא, כשבהקלקה אחת אתה מתקשר עם מישהו בקצה העולם... העולם הווירטואלי, אותו נושם האדם, יוצר אשליה של קשרים. ולא היא- קשרים אמיתיים, פנימיים, אינם יכולים להיווצר כך. אין תחליף ולעולם גם לא יהיה לשיחה ישירה, פנים מול פנים, לב אל לב.
(3) אין יכולת להקשבה אמיתית. בעידן הפוסט- מודרני בו אנו חיים יש לא רק "זיהום אוויר", אלא גם ואולי בעיקר, כפי שקראו לזה הוגי הדעות, "זיהום הנפש". האדם הקטן נבלע בתוך ה"רעש" הגדול, רעש המכיל לא רק קולות רמים אלא גם שלל של גירויים, תמונות, צבעים, מבזקי חצי ועדכוני רבע שבעוצמתם כי רבה מערבבים ומערבלים את האדם לתוכם. כאשר נשטף לו האדם בתוך זרמי הצונאמי החיצוניים הללו, מי בכלל זוכר שישנו עולם פנימי נאלם, אצלו או אצל זולתו... וגם אם הוא זוכר, הוא כל כך לא נמצא שם...
בל נאמר, אנחנו לא בסיפור הזה. נרצה או לא נרצה, עם מסיכת אב"כ או בלעדיה, בתוך עמנו אנו יושבים ואת הקולות אנו רואים. הרעש העולמי הגדול משפיע גם עלינו, במידה זו או אחרתבל נאמר, אנחנו לא בסיפור הזה. נרצה או לא נרצה, עם מסיכת אב"כ או בלעדיה, בתוך עמנו אנו יושבים ואת הקולות אנו רואים. הרעש העולמי הגדול משפיע גם עלינו, במידה זו או אחרת. ואנו אנה אנו באים? במקום הקושי שם האתגר הגדול. צו השעה הוא לפתח בקרבנו כלים להקשבה. זה תפקידנו הן כבני אדם ועל אחת כמה וכמה כיהודים אשר בטבעם גומלי חסדים הם.
וההקשבה כמה גמילות חסדים יש בה...