בלק שכר את שירותיו של בלעם הקוסם כדי לקלל את ישראל. התערב הקב"ה והופיע בחזון לילה להזהיר את בלעם: "לא תלך עמהם. לא תאור [תקלל] את העם כי ברוך הוא" (במדבר כ"ב, י"ב). יתרה מזאת, כל הימים שעסק בלעם לקלל את ישראל הפך הקב"ה מערכות מעלה כדי שלא יועילו קללותיו של בלעם. מודיענו ה': "ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלוקיך" (דברים כ"ג, ו').
ואנו שואלים, מה הבעיה כאן? כלום יש ממש בקללותיו של רשע? נוסף על כך, אפילו אם לא היה רשע, אדם שקללו אותו האם הוא צריך לחשוש ולפחד מהקללות? 
ואנו שואלים, מה הבעיה כאן? כלום יש ממש בקללותיו של רשע? נוסף על כך, אפילו אם לא היה רשע, אדם שקללו אותו האם הוא צריך לחשוש ולפחד מהקללות? יש כמה אנשים ונשים בדורנו הבאים לרבנים לסלק מהם "קללות וארורים" שהם חשים שאחרים קללו אותם, ולכן לפי דעתם מזלם רע והם סובלים מחלות והפסדים. האם יש בזה ממש? ננסה כאן לענות בשני אופנים, גם לפי שיטת השכלתנים וגם לפי המקובלים.
התורה צוותה "לא תקלל [אפילו] חרש" (ויקרא י"ט, ד'). מבאר הרמב"ם שאדם הרוצה לנקום במי שהזיק לו בוחר לו אחד מכמה אופנים של תגובה. החלש שבכולם הוא להביע זעמו על ידי צעקה, כעס וקללה, וזאת אפילו אם המזיק לא היה שם ולא שמע את הקללה. המקלל משיג רוגע הנפש על ידי דיבורו, למרות שמטרת הקללה לא שמע הדברים שהוא אומר עליו. ואף על פי כן התורה אסרה עלינו דיבור כזה, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף לבד, אלא גם על מצב המחרף שהוא הוזהר לא לעורר את נפשו לנקמה ולא לכעס ("ספר המצוות", לא תעשה, מספר שי"ז).
דברי הרמב"ם מפליאים, כי לא הזכיר שיש ממש בקללה ושהיא עלולה לפעול ולהביא נזק מוחשי וממשי אל זה שקללו אותו. לפי פירושו לא באנו לתקן ולהציל את המקולל, אלא באנו להציל את המקלל מן עיוות מידותיו וקלקול יהדותו. במילים אחרות, לכאורה אין הרמב"ם מאמין שיש לתת אימון באפקטיביות של הקללות. זה רק דין של תיקון המוסר של המקלל.
גם רבי יצחק אברבנאל לכאורה איננו מאמין בפעולת הקללות כשלעצמן. הוא תמה: כלום יכול בלעם להשחית במאמר פיו זכות אבות האומה, וזכות קבלת התורה במעמד הר סיני?עוד לפניו חשב כך ר' אברהם אבן עזרא. בעניין קללת בלעם בפרשתנו, ומה שהקב"ה הקדים להזהיר אותו לא לקלל, ואחר כך הפך אמרי פיו לברכה, ראב"ע כותב "כי ה' ידע דבר בעל פעור [שבני ישראל ייענשו בחטא זה וימותו 24,000 איש] ואילו היה בלעם מקלל אותם, היו כל העולם אומרים כי בעבור קללת בלעם באה המגפה" (במדבר כ"ב, ט'). הרי מפורש בדבריו שאיננו נותן אימון בקללות, אלא תולה דבר התערבותו של הקב"ה בסיבה אחרת.
גם רבי יצחק אברבנאל לכאורה איננו מאמין בפעולת הקללות כשלעצמן. הוא תמה: כלום יכול בלעם להשחית במאמר פיו זכות אבות האומה, וזכות קבלת התורה במעמד הר סיני? אלא מנע ה' קללת בלעם: "מפני שהיה ענין בלעם בברכה ובקללה מפורסם בין האומות, כמו השואל דבר מאת האלוקים, כמו שאמר בלק 'כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר'. ואם היה בלעם מקלל את ישראל היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להלחם בישראל על משענת קללתו. אמנם כששמעו מדבריו שהקב"ה מונע מהם הקללה, אז יכירו וידעו כל יושבי תבל כי שם ה' נקרא עליהם וכו' ולא יקום בהם רוח להלחם נגד ישראל" (ר"י אברבנאל על במדבר כ"ב, סוף פסוק ז', דף קי"ז).
ואפשר להוסיף על דבריו. כי גם בני ישראל עצמם שנצטוו להלחם נגד ז' אומות בארץ ישראל, אם ישמעו כי בלעם קילל אותם, ייחלשו במאמצם המלחמתי, יאבדו בטחון עצמי, ועלולים ליפול בקרב. כי גם ככה היה להם נסיון קשה. "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם" (דברים כ', א'). ולא צריכים להכביד עליהם את הניסיון כאשר ידעו גם כן כי בלעם קילל אותם. ואדרבה, אם ישמעו כי ה' הפך את הקללה לברכה, יוסיף להם הדבר אומץ לב להילחם מפני מצב טוב המובטח להם.
הרי שלושה מגדולי הראשונים המפרשים שאין להיבהל מקללות. זו בעיה פסיכולוגית, ולא בעיה ממשית ואובייקטיבית, אבל יש כאן בעיה כי חז"ל אמרו אחרתהרי שלושה מגדולי הראשונים המפרשים שאין להיבהל מקללות. זו בעיה פסיכולוגית, ולא בעיה ממשית ואובייקטיבית, אבל יש כאן בעיה כי חז"ל אמרו אחרת. רבנו בחיי (על במדבר כ"ב, ו') הביא דברי ר"א אבן עזרא, המבאר כי בסך הכל בלעם צפה על ידי אסטרולוגיה שהיהודים עתידים לנחול מפלה, והודיע מראש על מפלה זו. אבל לא שקללתו גרמה לכך, אלא נודע לו על העתיד וביטא הדבר בפיו ועשה "רושם" כאילו קללתו גרמה להם. האריך בזה רבנו בחיי (כ"ב, פסוק כ' ושם סיים "אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דיבורו, לא בברכה ולא בקללה"). אבל באופן מפתיע מסכם רבנו בחיי: "ודעת רז"ל אינו כן" (על במדבר כ"ב, ו'). איפה? מציין בעל ההערות רח"ד שעוועל למסכת ברכות (ז', ע"א) כי בלעם היה מכוון לאותו רגע בכל יום שהקב"ה כועס על חטאי בני אדם. המקלל ברגע ההוא משיג את מבוקשו, לכן היה חשש רציני מהקללות שלו פן יועילו (והזכיר זאת רבנו בחיי, סוף פסוק כ').