אבל מדברי חז"ל יש קושי נוסף נגד שיטת הרמב"ם, ר"א אבן עזרא ור' יצחק אברבנאל. הרי חז"ל ייעצו לנו "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך" (מגילה ט"ו. וכן בבא קמא צג.). כלומר אמרו לנו בזאת לא לזלזל בקללה. ולפי ביאור הנצי"ב (מרומי שדה, על מגילה) מדובר אפילו בקללה של גוי. מה יענו על כך?



אלא יש לנו להבין כי הכל תלוי אם יש תרעומת מבוססת לאותו המקלל, ולכן יש לחשוש לקללת או שהוא מקלל ללא צדק וללא אמת. הרי זה פסוק מפורש: "קללת חינם לא תבוא"

אלא יש לנו להבין כי הכל תלוי אם יש תרעומת מבוססת לאותו המקלל, ולכן יש לחשוש לקללת או שהוא מקלל ללא צדק וללא אמת. הרי זה פסוק מפורש: "קללת חינם לא תבוא" (משלי כ"ו, ב'). ויש שם מסורת של קרי וכתיב. כתוב "לא תבוא" וקוראים "לו תבוא". זאת אומרת, מי שמקלל "חינם" ללא הצדקה מוסרית, לא רק שאין לחשוש מהקללה כלל, אלא אותה הקללה תחזור על ראשו של זה שקילל! כן פירש שם רש"י ור"א אבן עזרא וכן ה"מצודות" והמלבי"ם.

זאת אומרת אם האיש שמקללים אותו עשה דבר עוולה לשני ואין הקללה "חינם", והשני נמצא כל כך בצער וחרון אף עד שפותח פיו לקלל, הוא יכול לגרום עונש מן שמים לזה שהציק לו. כלומר הקב"ה יביא רע למקולל, אבל לא מפני דיבור פיו של המקלל, אלא כי באמת "מגיע לו" מפני עונו. אילולא הקללה היה הקב"ה ממתין מי יודע עד מתי, לפני ביצוע העונש. אבל זעמו של המקלל מזרז את הטיפול בתיק, ומחיל את הפורענות יותר מהר. ובכן לא הדיבור ממציא עונש וצער, אלא הדיבור מיישם ומחיש תוצאה של עונש על קלקולו של זה שמקללים אותו.

נקח לזה משל מדברי חז"ל לענין אחר (קידושין ל ע"ב). אדם שיש לו פצע פתוח בעורו, לא יניח עליו מלח כי זה "שורף" וכואב. אבל אם העור שלם, הנחת מלח לא תזיק ולא תעיק. כך אם יש לו לאדם קלקול ומשום כך מקללים אותו, הקללה תזיק. אבל אם עורו שלם, וללא צדק מקללים אותו, הקללה לא תזיק לו מאומה.

ודבר זה מפורש בגמרא, כי הכל תלוי אם יש באמת אשמה אצל זה שמקללים אותו. כבר הזכרנו "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך" (בבא קמא צג.). אבימלך קילל את שרה, אחרי שלקח אותה לארמון המלוכה והוכרח להחזיר אותה לבעלה אברהם, "הנה הוא לך כסות עינים". מפני קללתו נהיה יצחק בנה עיוור (לעת זקנותו). מפרשת הגמרא: "הואיל וכסית ממני ולא גלית שהוא [אברהם] שהוא אישך [בעלך], וגרמת אלי הצער הזה" [של סתימת נקבים]. זאת אומרת היתה לו לאבימלך טענה של ממש. אילו אמרה בתחילה בגלוי שהיא אשת איש, לא היה חולם לקחת אותה בכח. ודווקא לכן הייתה אפשרות לקללה שלו לחול. לפי פרשנותנו זאת. לא קללתו גרמה לה, אלא מעשה בלתי הגון מצידה היסב לה מימוש קללה זו.



ומזה באנו לסייג דברי חז"ל. מה שאמרו לחשוש אפילו לקללת הדיוט, זה רק אם יש לו טענה של ממש [מקור לחילוק זה עיין מכות יא ע"א רש"י ד"ה "שהיה להן לבקש רחמים על דורן"].

ומזה באנו לסייג דברי חז"ל. מה שאמרו לחשוש אפילו לקללת הדיוט, זה רק אם יש לו טענה של ממש [מקור לחילוק זה עיין מכות יא ע"א רש"י ד"ה "שהיה להן לבקש רחמים על דורן"]. אם הכועס בא בטענה לא מוצדקת, אין לפחד כלל מהקללה שלו!

וכך הענין אצל בלעם. אם עם ישראל היה נקי מחטא, ולא היו חוטאים בעוון פעור, לא היה מקום לקללת בלעם להתממש. זו היתה "קללת חינם, לא תבוא" (משלי כו, ב). וגם בימינו, כאשר אדם חושש לקללה שקילל אותו שכן, או חבר לעבודה וכיו"ב, זה רק אפשרי אם יש טענה אמיתית מצד המקלל. [ואם יש לחשוש שהזקנו למישהו אחר או ציערנו אותו שלא כדין, יש לבקש ממנו מחילה, וזה אפשר גם ע"י שליח או מכתב. ואם ג' פעמים בקשנו ממנו והוא עדיין מסרב למחול, אין לחשוש ממנו כלום. אם בקשנו סליחה, והלה הוא סרבן למחול, הקב"ה מוחק את העון כאילו לא היה. כך למדונו חז"ל. הקב"ה שוחק משטנתו ואיננו מתחשב בו ובקללותיו.] אבל אם הטענה נגדינו היא רק פרי הדמיון ולא עשינו לו שום עוול, אין מקום לחשוש לקללתו. וזהו הביסוס לגישתם של הרמב"ם, ר"א אבן עזרא ור"י אברבנאל. דבריהם מוסבים על "קללת חינם", ללא סיבה אמיתית.

ושמא יש לצרף לכך תנאי שאמרו המקובלים (ע"פ מאמר חז"ל בברכות ז.). יש רגע בכל יום ויום שהקב"ה מנהג עולמו במידת הדין. אם יקלע אדם בקללתו לאותו הרגע, קטרוגו יועיל להביא רע ופורענות. בלעם ידע לכוון מתי זמן אותו רגע. אבל מי בזמננו יודע לכוון? לפי התוספות (ד"ה שאלמלי) הוא זמן שאפשר לבטא מלה בת שלוש אותיות. הרי זה חלקיק שנייה. ויש בשעה אחת 3,600 שניות. וביום יש 24 שעות. מי יכול לכוון לאותו חלקיק השניה? ושמא הזמן הקצר ההוא הוא דוקא באמצע הלילה כאשר כולם ישנים? ורק משום כך אמרו "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך", שמא באופן נדיר ביותר כיון לאותו הרגע. אבל לדעתי גם זה נאמר רק בצירוף דברי הפשטנים, וזה עלול לחול רק אם יש טענה מוצדקת נגד אותו האיש שמקללים אותו.



ונצדק קודש.