לוחמי ה- 101 היו תופעה מדהימה ומרוממת בזמנו. היום, כל חייל ביחידה קרבית, אפילו לא ביחידות המיוחדות למיניהן, מסוגל לחדירות עמוקות יותר לעורף האויב. יכולתו המקצועית גבוהה בהרבה והמבצעים שהוא משתתף בהם פורצים את גבולות הדמיון הפרוע. אלא שלוחמי ה- 101 פעלו על רקע כשלונות חוזרים ונשנים של הצבא אז. אותו צבא, אגב, שניצח את מלחמת השחרור למול שבע מדינות ערב ובתנאי פתיחה ולחימה מהגרועים בתולדות המלחמות. היסטוריונים יאמרו אם רפיון המתח, חוסר מוטיבציה או חוסר איכפתיות הם שמנעו נצחונות בפעולות מוגבלות שונות. והנה, אותם אזרחים ששבו אל המדים יצרו סטנדרטים חדשים והביאו עימם אומץ ועוז רוח, חתירה לנצחון ורצון לנצח שהיטו מהרה את הכף לטובתם. צה"ל כולו חיקה את היחידות הללו והתעלה במהירות על עצמו.
פעולתם של שני הגיסים, הן בבלימת הרוצח על הטרקטור והן בחיסולו של רוצח הילדים ב"מרכז הרב", הם בהחלט מעשי גבורה ובדין נתונה הערצת האומה למעשיהם. בלי שום אבל
פעולתם של שני הגיסים, הן בבלימת הרוצח על הטרקטור והן בחיסולו של רוצח הילדים ב"מרכז הרב", הם בהחלט מעשי גבורה ובדין נתונה הערצת האומה למעשיהם. בלי שום אבל. ועם זאת חובה להתבונן בראייה איסטראטגית על שני המקרים. על "נטילת החוק לידיים" במקום שאין חוק או שהוא אינו מצליח (או מתרשל) להגן על האזרחים.
כבר רבים ציינו את הפחד של השוטרים לפעול. וגם אם ועדת חקירה תוכיח שאין זה כך, הרי די בעצם האמירה הזאת. אמירה הנובעת מתחושה ציבורית עמוקה לפיה הקרבן מנוע מלהתגונן. לפיה יש להגן על התוקף. ההתבטאויות על בדיקה אם לא ניתן היה לנטרל את הרוצח ללא שילוחו הישיר לגהינום באים מאווירה השוררת בציבור. זו לא שאלה שנשאלה כשנרצח נתן זאדה בשפרעם בהיותו אזוק ומנוטרל לחלוטין. כי את השאלות על וידוא הריגה מפנים רק אל יהודים מתגוננים ולא אל ערבים שמפעילים את שיפוטם העצמי. חלק מאותה דמוקרטיה מטופשת השוללת את דמות האדם הנורמלי מהערבים ובאה בדרישות רק אל היהודים.
וכך נולד, בין השאר, גיבור. בנסיבות של חברה נורמלית ומתוקנת הרוצח היה נעצר על ידי עשרות עדי ראייה. ואין ספק שגם מוקדם יותר. (מה שהיה מציל לפחות נפש אחת). אבל הפחד מפני תקשורת עוינת, עורכי הדין של ארגוני השמאל ואולי גם סגירת האופציות של טיול בארצות אירופה- הכריע בעד חוסר פעולה. אני את נפשי הצלתי, כידוע, ועדיף שב ואל תעשה על כאב הראש הצפוי. הבעייה האמיתית שלנו היא בשדר שמדובר פה בגבורה יוצאת דופן ולא במעשה טבעי ומתבקש. (ואדגיש שוב שאין זה בא למעט, כהוא זה, מגבורת הגיבורים).
נדמה לי שניתן לזהות שינוי באווירה הציבורית. שינוי של מעבר אל חברה מתגוננת. יש כמה ויברציות חיוביות שאולי מבשרות נקודת מפנה. חוק "ביתי הוא מבצרי" הידוע גם כחוק דרומי...ההמשך גם הוא מעיד על הטמטום שמשדרת המערכת הרשמית אפילו עתה. כך מצוטט המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, שמסביר שיש הגיון בחשש שדווקא הרס בית המחבל מעודד זעם בקרב מקורביו ורצון נוסף לפגוע. כלומר, כדאי לתת להם פרחים ולפייס אותם, כדי לרצות אותם מראש. מעניין שטיעון מעין זה לא נשמע כשמכניסים רוצח (יהודי?) לכלא או בכל מקרה בו מענישים מישהו. יתכן וכדאי לשנות את כל מערכת הענישה כדי למנוע עוגמת נפש מהפושע או ממשפחתו ולמנוע סיכון מכעסם של הנענשים. אנו אכן שומעים על אנשים שמעידים במשפטים שונים ומפחדים מה יקרה כשהפושע ישתחרר לאחר ריצוי עונשו. וזה גם במקרים בהם העד עצמו נפגע אישית.
למעשה, אי רצונו, עד כדי הוצאת איסור צו פרסום, של הגיבור מ. או פ., כפי שהוא מופיע במקומות שונים, מעיד על החשש "שיתנקמו בו". כלומר, משפחת הרוצח וחבריו מהווים איום במקום שייעלמו מהנוף שלנו לחלוטין.
אבל, נדמה לי שניתן לזהות שינוי באווירה הציבורית. שינוי של מעבר אל חברה מתגוננת. יש כמה ויברציות חיוביות שאולי מבשרות נקודת מפנה. חוק "ביתי הוא מבצרי" הידוע גם כחוק דרומי, גיבור שלא בטובתו, הוחק במהירות יוצאת דופן ובתמיכה חוצת מחנות פוליטיים. כך גם החוק המונע מחוצי הקווים לביקור במדינת אויב- להיות חבר בכנסת. כך גם הפסקת הפנסיה הציבורית לח"כ שנמלט מהעמדה לדין בגין בגידה. הדמוקרטיה מתחילה להתגונן וחברי הכנסת, בחושיהם המחודדים חשים את האווירה הציבורית. דומה שגם הפיגוע עם הטרקטור גרם לזעזוע. זה קצת מוזר בעיר בה היו פיגועים קשים ומזוויעים שגרמו יותר נפגעים. ויתכן שהזעזוע נעוץ בעובדה של היות הפיגוע מתמשך, בעזות מצח, בעיבורה של עיר. ולא סתם עיר אלא ירושלים, בירת ישראל, ובמקומות שרבים עוברים בהם במרוצת היום. נראה שאזרחי ישראל תופסים שהם עצמם מותקפים וחובה עליהם להגן על עצמם.
וכאן עשוי להגיע השינוי שיעלה אותנו על דרך המלך ויכריח את מוסדות המדינה לנהוג כפי שצריך.
ובקשה אחרונה: אל תטרידו אותנו עם המחבלים ומשפחותיהם. אבחון פסיכולוגי לרוצח המת, איטום חדרו בלבד בבית שכל כולו הוקם בניגוד לחוק. הורידו אותם מסדר היום שלנו. נכון שאותה אי שפיות הועלתה לראשונה בתקשורת. כשמנחה ידועה שאלה, בהגיונה העקום: הפיגוע הזה הוא כל כך מוטרף, אז אולי האיש היה מטורף? אמירה אופיינית למי ששטפו את מוחו תקופה ארוכה. ולנו לא נותר אלא להגביר את ניצני השפיות, לעודד את השיבה לערכי היסוד של שמירה על האדם וגם על צלמו.