שלוש תעניות קבעו חז"ל כזכר לחורבן ירושלים והמקדש הראשון והשני:



אנו חיים בעולם שבו הכל נמדד במבחן התוצאה, השגת המטרה בפועל, ועל כן גודל התועלת או חומרת הנזק תלויים בשאלה האם הצלחנו או הצליחו אויבינו חלילה להגשים את שאיפתנו או את שאיפתם באופן ממש-פרקטי

א.
עשירי בטבת שבו החל המצור על ירושלים (בבית ראשון).

ב. בשבעה עשר בתמוז שבו הובקעה חומת ירושלים (בבית שני. בבית ראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז, אלא שלאחר חורבן בית שני סמכו חכמים את שתי התעניות לשבעה עשר בתמוז).

ג. תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש (הראשון והשני).

והנה מסקנת הגמרא במסכת תענית העוסקת בסוגיית התעניות כזכר לחורבן (בית ראשון) היא (שם כ"ט, א'): "תשיעי באב סמוך לחשכה (למוצאי תשיעי) הציתו בו (האויב במקדש) את האור (אש) והיה דולק והולך כל היום (עשירי באב) כולו". ועל כן "אמר ר' יוחנן אילו הייתי באותו הדור, לא קבעתיו (את צום תשעה באב) אלא בעשירי (באב) מפני שרובו של היכל בו נשרף". ומיד שואלת הגמרא: אם כן, מדוע קבעו חכמים לדורות את תענית החורבן לתשיעי ולא לעשירי באב, שהרי עיקר השרפה והחורבן היה בעשירי באב? ותשובת הגמרא: "אתחלתא דפורענותא עדיפא!" (התחלת הפורענות חמורה יותר מהמשכה).

ונשאלת מיד השאלה: מדוע התחלת הפורענות קובעת? ומה עוד שגם שני הצומות האחרים י"ז בתמוז ועשירי בטבת גם הם התחלת פורענות. י"ז בתמוז שבו החלה נפילת חומת ירושלים ועשירי בטבת שבו החל המצור על ירושלים, מהי אפוא משמעות הדברים?

אלא שכאן באו חז"ל ללמדנו יסוד גדול. אנו חיים בעולם שבו הכל נמדד במבחן התוצאה, השגת המטרה בפועל, ועל כן גודל התועלת או חומרת הנזק תלויים בשאלה האם הצלחנו או הצליחו אויבינו חלילה להגשים את שאיפתנו או את שאיפתם באופן ממש-פרקטי. אך האמת היא הפוכה לחלוטין: הדברים נמדדים באמת במבחן המחשבה והרצון, במבחן הכוונה שקדמה למעשה, כי הרי המחשבה, הרצון והכוונה הם שורש המעשה, הם הדבר עצמו, בעצמיותו, ולא המעשה שהוא פועל יוצא מהם. על כן עצם התעוזה, החוצפה, של אויבינו לשים מצור על ירושלים, לפרוץ את החומה, ולשרוף את המקדש היא היא הפורענות שהרי היא שורש החורבן עוד לפני עיקר השריפה בפועל שהיא הביטוי המעשי של תעוזתם ורשעותם זו.



על כן בתקופה שבה מקובל מאוד לשפוט את הכל על פי התוצאות, כגון: כשברוך ה' אין נפגעים בפועל מירי פגזים ומרגמות בדרום הארץ, אנו עוברים מיד לסדר היום וכדו' אך זו טעות חמורה

לכן הפתרון נגד אותה תעוזה וחוצפה של אויבינו נקראת היום "כוח הרתעה", "כבוד לאומי", "שכל פוליטי" ועוד, אך באמת עלינו לזהות את "התחלת הפורענות" בהופעתה הרעיונית והמעשית ולפעול מיד נגדה לכיליונה, כי המשכה מי יישורנו חס וחלילה.

על כן בתקופה שבה מקובל מאוד לשפוט את הכל על פי התוצאות, כגון: כשברוך ה' אין נפגעים בפועל מירי פגזים ומרגמות בדרום הארץ, אנו עוברים מיד לסדר היום וכדו' אך זו טעות חמורה. נפנים בקרבנו ומתוך כך נפעל בפועל לאור הדרכתם של חז"ל לזהות את שורשי העניין באופן רעיוני ומעשי. ומיד כשמרים האויב את ראשו במחשבתו המתגלית בדיבוריו ובתחילת מעשה, עוד לפני מימושם בפועל, נגיב בחומרה, בתקיפות ובנחרצות לבל יעז לעשות זאת שהרי "אתחלתא דפורעונותא עדיפא".

ומתוך כך נזכה להמשך ה"אתחלתא דגאולה" שגם היא עדיפה בבניין ארצנו, מדינתנו, ובית מקדשנו במהרה בימינו אמן.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו