קל מדי וממש לא מועיל להאשים התקשורת בכל תחלואינו.
לאחרונה מתגבר הכעס והתסכול על התקשורת ואנשיה. נוטים לייחס להם השפעה מאגית על ההתרחשויות, על החלטות, על דעות ועמדות.

כל המחקרים השיטתיים שנעשו משך עשרות שנים בנושא זה מראים שהתקשורת משפיעה ללא שיעור, פחות מאשר שיח בין אנשים, שכנים, חברים, דמויות אמינות ומוסריות, וקהילות גיאוגרפיות
כל המחקרים השיטתיים שנעשו משך עשרות שנים בנושא זה מראים שהתקשורת משפיעה ללא שיעור, פחות מאשר שיח בין אנשים, שכנים, חברים, דמויות אמינות ומוסריות, וקהילות גיאוגרפיות.
בכלל, חשבתם פעם מה מקור כוחה של התקשורת? מהיכן יונקת עוצמתה? אנחנו, ציבור השומעים, הקוראים המאזינים, הרואים והמגיבים מהווים את "כיכר העיר" הפומבית אשר עצם הבאת הדברים אליה על ידי התקשורת מהווה את העוצמה המאיימת של החשיפה, הפרשנות, העמדה המובאת בתקשורת. אבל זה בעיקר איום יותר מאשר עיצוב דעה ועמדה מוצקה. זה יותר גירוי לחשיבה מאשר השפעה עמוקה על עמדה ודעה.
לייחס לסדרת כתבות השפעה עמוקה על עמדות, דעות, העדפות פוליטיות, זה כמו לומר שהציבור בארץ הם חבורה מטומטמת חסרי חוט שידרה, חסרי חוש ביקורת, חסרי שורשים וחסרי עמדה (אגב, על מתלבטים וחסרי עמדה התקשורת באמת יכולה להשפיע).
מי נתן 28 מנדטים ל"קדימה" ואולמרט אחרי ריסוק גוש קטיף? מי צורך וצורח עם התקשורת? העם או הציבור התמים המטומטם או אולי הנואש? היכן היו ביבי ושאר צדיקי הליכוד בעת ההחלטות על גירוש קטיף?!
בקיצור, מדובר במשהו רחב ועמוק הרבה יותר מקומץ כתבים-פרשנים והשפעתם כביכול על כיווני הצבעה, על עמדות, ואמונות. מדובר בציבור לאומי חם, בעל אידיאולוגיה מוצקה, בעל אמונה בצדקת העם ובזכותנו על הארץ שנטש את הקהל, נטש את הציבור הרחב, נטש את הכלל. בנה לעצמו ישובים איכותיים מבודלים, חינוך איכותי מבודל. הכל מוקף גדר, הכניסה דרך ועדות מיון וההשפעה הבלתי אמצעית על הציבור הרחב הופקרה לידי התקשורת ,השמאל, אנשי הממון ולמפגש ושיח בין אלה שננטשו, שלא הוזמנו ליישובי יש"ע.
אפילו בשירות הצבאי הציבור הדתי לאומי מתבדל מעם ישראל במסגרות נפרדות של ההסדר.

התיקון יכול להתרחש רק עם הלאומיים יתערו מחדש פיסית, בתוך הכלל, וקודם כל יפתחו ערוצי חינוך "פחות איכותיים", פחות מתבדלים, יותר אינטגרטיביים, ויותר משולבים
איך תתרחש השפעה אמיתית, אמינה, בלתי אמצעית ואפשרית בין אחים, שכנים, חברים, עמיתים ואחים לנשק ולשירות, אם הציבור הלאומי מתבדל ומוותר על הממשק, על השיח ועל ההשפעה ההדדית בתחומי הערכים, האמונות, והשורשים.
התיקון יכול להתרחש רק עם הלאומיים יתערו מחדש פיסית בתוך הכלל, וקודם כל יפתחו ערוצי חינוך "פחות איכותיים", פחות מתבדלים, יותר אינטגרטיביים, ויותר משולבים.
איני בא לטהר את התקשורת ואת המגמתיות שלה, אבל כדאי בהחלט להפסיק לדבר עליה בנוסח של המרגלים ששלח משה לתור את הארץ: ..."ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם...". הם לא ענקים, אנחנו בעלי השפעה פוטנציאלית גדולה משלהם עשרות מונים. אבל יש מחיר למימוש ההשפעה הזו: התערות בעם ובארץ וקיום שיח יומיומי על בסיס שכנות, על בסיס חברות, כבוד הדדי, אמינות, אמון ומכנה משותף פשוט, שיגרתי, יום יומי שהיום כמעט ולא קיים כי אין ממשק רחב ועמוק בין הציבור.
