מי שגדל במרכז הארץ ודאי יודע על מה אני מדבר. צמוד למחלף גהה, לכיוון צפון, עמד לו מבנה אפור גדול וישן, "צינקל תעשיות". ומעליו, לכל אורכו של הגג היו מרותכות אותיות מברזל, אותיות כתומות  שיצרו את הכתובות: "נדרנו נדר לשתף עצמנו בבניין עם וארץ ישראל". 



הכתובת הזו, באמצע מהומת גוש דן, עשתה עלי רושם כביר כנער. כמו יד אידיאליסטית שנשלחה מימי "מלחמת השחרור" לתוככי גוש דן ההומה והגועש בעסקיו, ומזכירה לו ולכולנו: יש פה מדינה, ואנחנו נדרנו נדר לעבוד ולהשתתף בבניין העם והארץ

הכתובת הזו, באמצע מהומת גוש דן, עשתה עלי רושם כביר כנער. כמו יד אידיאליסטית שנשלחה מימי "מלחמת השחרור" לתוככי גוש דן ההומה והגועש בעסקיו, ומזכירה לו ולכולנו: יש פה מדינה, ואנחנו נדרנו נדר לעבוד ולהשתתף בבניין העם והארץ.

הרבה עבר על הכתובת הזו. בתחילה היא דווקא התאימה לסביבתה. אזור התעשייה קריית - אריה מאחוריה, והיא כמו מסתירה את אנשי העמל העובדים בתוך המבנים האפורים, ובונים את המדינה.

אט - אט היא החלה לבלוט על רקע הסביבה המשתנה. מכל  עבר החלו צצים בנייני זכוכית מפוארים של חברות מחשבים וחברות ביטוח, צורת ההודעה כלפי חוץ מי אתה ומה אתה אף היא השתנתה. שוב לא משתמשים באותיות מתכת מיושנות. שלטים מוארים, אלקטרוניים, מתחלפים ומרצדים תפסו את מקומם בנוף העירוני.

גם הכביש עצמו שהורחב לשלושה מסלולים הסתיר מעט את הכתובת, ובכל פעם שהייתי עובר שם הייתי צריך לאמץ קצת את צווארי כדי לראות שוב את הכתובת ההיא: עדיין על הבניין, עדיין אוחזת בנדר.

ובאחת הפעמים שנסעתי שם, שמתי לב שאות אחת נפלה. גם הבניין היה נראה נטוש, אבל עדיין הכתובת קריאה, בולטת ולא מוותרת. 

אלא שהשנים החולפות, פגעי מזג האוויר שהצטרפו, ובעיקר הבניין עצמו שנעזב, עשו את שלהם. אות אחרי אות נשרה, עד שלא נותר זכר מהכתובת. בינות לבנייני הזכוכית עדיין עומד המבנה האפור, מן הסתם בקרוב ייהרס ובמקומו ייבנה מגדל אחר.

אותיות כתומות שנדרו נדר ושיתפו עצמם בבניין העם והארץ, ועכשיו אינן. מזכיר לכם משהו?



האותיות אינן, אבל הזיכרון ישנו וכך גם הנדר. ומי שעבר שם, בצומת גהה וראה את הכתובת פעם אחת, כתב אותה על ליבו, ומשם היא לא תימחק

השבוע עברתי שוב באותו מקום. חום הקיץ, ושדות החיטה הקצורים עד לאדמה החומה מתחתם שראיתי בדרך, מזכירים לי את הקיץ ההוא, את המחסומים והחיילים והשדות הבלתי נגמרים שצעדנו בהם, ואת הנדר שהופר, את האותיות שאינן.

חיפשתי את הכתובת, ובמקומה ראיתי רק את המבנה החרב. ודבר הצטרף לדבר, מעמיק לי בלב את החור הפעור שישנו שם לקראת ימי חודש אב.   

נדרנו נדר לשתף עצמנו בבניין עם וארץ ישראל. כמה געגוע יש בי למילים הללו, לכתובת הזו לאותיות הכתומות ההן.

נדרנו נדר לשתף עצמנו בבניין העם וארץ ישראל - כמה געגוע יש בי לחול ולים, לשותפות ולאהבת הארץ והעם שהיו שם, בגוש קטיף.

האותיות אינן, אבל הזיכרון ישנו וכך גם הנדר. ומי שעבר שם, בצומת גהה וראה את הכתובת פעם אחת, כתב אותה על ליבו, ומשם היא לא תימחק. ומי שהיה שם בגוש וראה את האותיות הכתומות החיות שהיו שם, חקק אותן על לוח ליבו וגם משם שום דבר לא ימחק.

האותיות כתובות והנדר ישנו. ומי שכתב את המילים האלו וחקק אותן על ראש מפעלו, כתב אותן קודם כל אצלו בפנים.

נדרנו נדר - והוא קיים.





אותיות כתומות לא שכחנו אתכן. אתן חיות ובועטות בתוכנו. מכאיבות לנו כאב שמזכיר את הנדר ולא נותן לשכוח. ומבעד למסכת הייסורים שעדיין לא נסתיימה, עוד יקום ויקוים הנדר: "וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם"

לשתף עצמנו - לא מתוך כעס, ולא מתוך התנשאות. ודאי ובוודאי לא מתוך התנצלות, אלא לשתף עצמנו כשותפים מלאים, אחראים ומעורבים.

בבניין - ולא בהרס, ביישוב ולא בחורבן.

עם וארץ ישראל ביחד, כי העם הוא של הארץ והארץ מתאימה לעם, ושניהם יחד זקוקים לבניין ולהתמסרות.

אותיות כתומות לא שכחנו אתכן. אתן חיות ובועטות בתוכנו, מכאיבות לנו כאב שמזכיר את הנדר ולא נותן לשכוח. ומבעד למסכת הייסורים שעדיין לא נסתיימה, עוד יקום ויקוים הנדר: "וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם".