זכור לי במיוחד אותו ליל תשעה באב בו חזרתי לבית הוריי מהישיבה התכונית. חשוב היה לי מאוד להתפלל בנוסח משפחתי. מאוחר יותר ישבתי על הרצפה בבית הכנסת המרוקאי בשכונתי, בינות לכסתות ולנרות, מקשיב לקולות המגילה הבוקעים מגרונות זקני בית הכנסת.



מילות המגילה היכו, דפקו, טלטלו את חדרי ליבי. אט אט מצאתי עצמי בוכה, בכי חרישי, לעצמי, בכי כנה שלא הייתי רגיל בו. באותו לילה זכיתי להרגיש אובדן מהו

מילות המגילה היכו, דפקו, טלטלו את חדרי ליבי.  אט אט מצאתי עצמי בוכה בכי חרישי, לעצמי, בכי כנה שלא הייתי רגיל בו.  באותו לילה זכיתי להרגיש אובדן מהו. התנוצצה בי אותה הרגשת חוסר תהומית שמלאה את כל כולי. לאחר מכן חזרתי לביתי, וגם שם קשה היה לי לעצור את שטף הדמעות שזלגו וזלגו ללא הרף. הבכי הפך קולני, כמו תחינה ארוכה... בקשה... צער עמוק... על בית קדוש... על איבר חיים שאבד.

כך כל תשעה באב. אם זוכה אני נוגע אני שם בנשמה, ואם לא מסתפק בהתרשמות מרחוק.

לקראת תשעה באב הממשמש ובא שוב עולה בי הרגש המוכר ובצידו הפתעה. הפתעה שתוכנה הוא בקשה למשהו שונה, לא פחות עמוק ואף יותר... בקשה זו מופיעה בדמות תביעה לחיים טובים יותר, חיים שהם ספוגים בתכלית של עצמם אשר יביאו עימם הגשמה ומימוש בכל המעגלים: במעגל האישי, המשפחתי, הלאומי. הגשמה שתביא שמחה גדולה, נקיות, יושר. עם ישראל יהיה אור לעצמו, וכך גם יוכל  לשמש אור גדול לגויים.

בתוכי מתרוצצים שני קצוות אלו: חווית האבל, והתביעה לבנייה.



בין הבכי על אובדן הבית בעבר, על ההשלכות הקיומיות וההוויות שלו, לבין הצורך הקיומי בבנייה ובתיקון מעשים בוני עתיד. להשיב את החיים לקדם.

איך ניתן ליצור תשעה באב חדש בו המינהגים, הכאב, החוסר, והאבלות מופנים כלפי בניית העתיד ולא מסתכמים בחווית תקופת העבר שנגוז? זאת אינני יודע. כעת אנו נדרשים למהלך של תיקון ושל בניין החורבות. לא כדי לחזות במוצג ארכיוני, אלא על מנת להחיות מערכות שלמות של חיים שנגנזו ומחכות לנו.

פעמים נדמה לי שמעגל הזיכרון והאבל הוא בעל פוטנציאל סיכון לא פחות ממושא הזיכרון עצמו. הצער משתק. הרי ברור כשמש בצהרי היום שיבוא היום בו יחול השינוי. יום בו יתחלף האבל בשמחה אישית לאומית ועולמית.



אך מעתה, ואולי כבר בתשעה באב השנה אבכה לא על מה שהיה, אלא אבכה ואמרר על מה שאני רוצה שיהיה: בכי של תשוקה. בכי של געגוע לאישה רחוקה

בפסוק הראשון במגילה נכתב: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה". רש"י נדרש לשאלה: למה כאלמנה? למה לא הייתה אלמנה, ללא הכ'?  ועונה הוא: "ולא אלמנה ממש, אלא כאישה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה". בפירושו מציב רש"י את עמדת האבל כזמנית שהרי עוד עתידים הבעל והאישה להתראות, ואין הפירוד יימשך לנצח.

אבל, מה יביא את השינוי? היכן נקודת המפנה? מי יעשה את הצעד הראשון? וכיצד בדיוק הוא יראה? לשאלות אלו עדיין אין לי תשובה.

אך מעתה, ואולי כבר בתשעה באב השנה אבכה לא על מה שהיה, אלא אבכה ואמרר על מה שאני רוצה שיהיה: בכי של תשוקה. בכי של געגוע לאישה רחוקה.

בכי מעמדה של "יש", חוזק וערגה המביאה להתקרבות.