כשעלה לאחרונה תא"ל משה (צ'יקו) תמיר לכותרות בהקשר בלתי נעים, נזכרתי שקניתי את ספרו "מלחמה ללא אות" אך טרם הספקתי לעיין בו, אז עיינתי.
תמיר מתאר את התקופה של שהות צה"ל בלבנון בתקופה מ-1985 כשהיה סמ"פ בגולני ועד הנסיגה החד צדדית ב-2000 כשהיה מפקד החטיבה המרחבית המזרחית
העובדה שלא רבים ממפקדי צה"ל כתבו ספרים, נותנת לתמיר אשראי עוד טרם הקריאה. ספרו אכן אינו מאכזב והוא מרתק, כתוב היטב, וקשה שלא לגמוע אותו ללא הפסקה.
תמיר מתאר את התקופה של שהות צה"ל בלבנון בתקופה מ-1985 כשהיה סמ"פ בגולני ועד הנסיגה החד צדדית ב-2000 כשהיה מפקד החטיבה המרחבית המזרחית. השם "מלחמה ללא אות" משקף היטב עד כמה הייתה מלחמת ההתשה בלבנון רחוקה מידיעתו וליבו של הציבור. לצבא הייתה יד בכך, מאחר שהיעדרה של בקרה וביקורת ציבורית הייתה נוחה למדי והתאפשרה מהיעדרם של חיילי מילואים בלבנון וממיעוטם של עיתונאים בקו.
כך יכול היה הצבא להתנהל לפעמים באופן מגושם ובלתי גמיש, ולהתאים את עצמו באיחור לכללי משחק קשים ביותר ללא ביקורת. הטעם הרע שהותירה תקופת לבנון תרם להדחקה ולחוסר ההתעניינות, וזאת בניגוד להצלחות דוגמת מבצע אנטבה ותקיפת שדות התעופה הערביים בפתיחת "מלחמת ששת הימים" שמילאה אלבומי ניצחון רבים.
אבל הספר הזה מביא גם נקודות אור רבות, ולראשונה זכה הציבור בישראל בהזדמנות לקבל את תמונת המלחמה אם כי חלקית, כי תמיר מתאר רק את הגזרות שבהן הוא שירת. התמונה שמתקבלת מאזנת את התדמית של המלחמה בלבנון ככישלון מתמשך ועקוב מדם ומתארת גם את הצדדים היפים, החכמים והאמיצים של צה"ל. הספר פותח צוהר שבו משתקפים מיטב הנוער שלנו, החיילים הצעירים והקצינים על גבורתם, הקרבתם והעבודה הסיזיפית שנעשתה שם יומם ולילה הרחק מן העין ומן הלב. ישנו גם תיאור מרתק של משחק הפינג - פונג מול החיזבאללה שכל חבטה בו ביטאה הסלמה ותחכום הולכים וגוברים, ושל המחשבה והיוזמה שהושקעו והובילו להישגים לא מעטים.
למרות שהספר יצא בהוצאת "מערכות" של משרד הביטחון, ניתן להבחין בביקורת על אנשים, מערכות ומהלכים של צה"ל, אם כי הביקורת מתונה ולפעמים רק מרומזת
תמיר אינו מנסה לייפות או לטייח. הוא מתאר את הכישלונות והקונספציות השגויות וגם את הקצב האיטי מדי של תיקון חלק מהם. למרות שהספר יצא בהוצאת "מערכות" של משרד הביטחון, ניתן להבחין בביקורת על אנשים, מערכות ומהלכים של צה"ל, אם כי הביקורת מתונה ולפעמים רק מרומזת. הוא אינו חושש, למשל, לספר על הנורמות של חוסר יוזמה מבצעית שנוצרו מתוך קפדנות משפטית חסרת רסן מצד הפרקליטות הצבאית, ובמילותיו: "במקרים מסוימים הגיעו הדברים לידי כך שמפקדים העדיפו להתמודד עם כשלון מבצעי, שבגינו לא יועמדו לדין, מאשר עם אירוע בטיחות בפעילות מבצעית, וצימצמו את פעילות יחידותיהם למינימום". תיאור מצמרר של כרסום המשפטיזציה הישראלית הממארת גם בבשר החי של צה"ל וברוחו.
תמיר אינו יכול שלא לתאר את המצב הבלתי אפשרי שאליו הוכנס צה"ל בלבנון על ידי הממשלות. המחבלים היו נטמעים באוכלוסיה שממנה באו ויורים על צה"ל וצד"ל מתוך הכפרים. כשכוחותינו השיבו אש, הגיב החיזבאללה בירי קטיושות אל ישובי הגליל. פעמיים ניסו לשנות את המשוואה: רבין במבצע "דין וחשבון" ב-1994 ו-פרס ב"ענבי זעם" ב-1996. תושבי דרום לבנון אולצו לברוח צפונה, ובמקום להחריב את הכפרים העוינים עד דק ולגבות מחיר מהאוכלוסייה שהעניקה מסתור וגיבוי לחיזבאללה, הרפו ברגע האחרון ונכנעו ללחצים הבינלאומיים למרות החבל הארוך שקיבלו מתושבי הצפון. התוצאה הכניסה את צה"ל למציאות בלתי אפשרית.
כללי המשחק שנוצרו היו שצה"ל, הנמצא במוצבים ובסיסים מוגדרים מחוץ לריכוזי אוכלוסיה, הפך לטרף נוח לאנשי החיזבאללה שירו ופעלו מתוך הכפרים. צה"ל לא יכול היה להשיב אש, וכך הפך החיזבאללה למעין רואה ואינו נראה, פוגע ואינו פגיע, למרות שרמת אנשיו נפלה מזו של חיילינו בכל פרמטר, פרט להכרת השטח.
בתוך טבעת החנק הזו נאלץ צה"ל לפעול, והצליח להגיע להישגים נכבדים.
המבצעים המיוחדים, פעולות הגדודים והסיירות, מלחמת המוחות מול אויב לומד ומפיק לקחים מתוארים ללא ייפוי. כך מתקבלת תמונה אמינה של "יגעת ומצאת – תאמין", ובתנאים ההם היה על צה"ל לעבוד קשה מאוד כדי להגיע להישגים, והיו כאלההמבצעים המיוחדים, פעולות הגדודים והסיירות, מלחמת המוחות מול אויב לומד ומפיק לקחים מתוארים ללא ייפוי. כך מתקבלת תמונה אמינה של "יגעת ומצאת – תאמין", ובתנאים ההם היה על צה"ל לעבוד קשה מאוד כדי להגיע להישגים, והיו כאלה. העבודה נעשתה בסך הכל על ידי כמה מאות חיילים ועשרות קצינים שחלקם "בילו" בלבנון בלחימה וסכנות במשך שנים רבות. קריאת הספר יש בה כדי להכניס קצת איזון בביקורתיות חסרת הרסן המוטחת יותר מדי בקלות בקציני צה"ל.
אחת הפעולות המתוארות הייתה מארב שכונה "נוף פראי" בצפון איזור הביטחון ושנועד לפגוע במחבלים בתנועתם בין מאחזיהם לנקודות התצפית הקדמיות מול מוצבי צה"ל ריחן ועישייה. האזור היה מן הקשים בלבנון בעל צמחיה סבוכה ומצוקים – גן עדן למטיילים, אך סיוט ללוחמים.
את הפעולה ביצעה יחידת "אגוז" שהוקמה במיוחד ללחימה בשטח מסוג זה, עוד מהלך נכון של צה"ל.
שלושה ימים ארבו הכוחות בשטח, ורק בעת הקיפול נתקלו ופגעו במחבל שנעלם בסבך. הכוח שלח אחריו כלב שהוביל למאחז המחבלים. החל קרב בין כמה צוותים מול שלוש חוליות מחבלים. חיזבאללה ירה אש מסיבית ובאופן נדיר הצטרפו אליו מקלעי נ"מ של צבא לבנון ששותקו על ידי מסוקינו. הכוח החל לחזור כשבדרך הבחין בשתי גופות מחבלים. קצין מודיעין במפקדה העריך כי לפי כמות האש החריגה משתתף בקרב בכיר בחיזבאללה, ותמיר שהיה אז מפקד "אגוז" פיקד על הכוח, ובהברקה אינטואיטיבית לקחת עימו את הגופות. מדובר בהחלטה קשה ביותר כי הכוח היה מותש ועמוס בציוד כבד, אך לבסוף השתלמה ההתעקשות כשהתברר כי אחד ההרוגים היה בנו של נסראללה. המארב הזה, ואחרים, היה חלק משינוי טקטיקה שביצע צה"ל מול גזרה, ואויב שלא התנהגו לפי המצופה בתורות הלחימה הצבאיות הקלאסיות. הבעיה הייתה שלקח זמן רב מדי עד להבחנה, ההחלטה וביצוע השינויים.
דוגמא לכך היה התהליך ארוך השנים שהוביל להחלטה למגן את המוצבים בלבנון נגד פצצות מרגמה שגבו נפגעים רבים. לאחר ביצוע המיגון פחת מספר הנפגעים באופן דרמטי. לעומת זאת, כשבשנת 2000 הכשיר החיזבאללה צלפי טילי נ"ט שהצליחו לפגוע בעמדות התצפית במוצבים ולהרוג בזמן קצר כמה חיילים, הגיב הפעם צה"ל מהר מאוד ופיתח שיטת מיגון שבלמה את הפגיעות לחלוטין. תמיר כמח"ט שהה אישית במוצבים המאוימים עד להתקנת המיגון.
נ
ניתן להתרשם כי דווקא לקראת סוף השהיה בלבנון למד צה"ל להתמודד מול החיזבאללה, ופיתח גמישות מבצעית וזריזות במתן מענה לשינויים התמידיים בלחימהיתן להתרשם כי דווקא לקראת סוף השהיה בלבנון למד צה"ל להתמודד מול החיזבאללה, ופיתח גמישות מבצעית וזריזות במתן מענה לשינויים התמידיים בלחימה. כן ננקטו יוזמות התקפיות רבות, כולל מארבים ופגיעות במחבלים בתוך כפרים עוינים, חיסולים מתוחכמים של חוליות ומלכוד עמדות ירי של המחבלים בעומק השטח, פעולות שהוציאו אותם פעמים רבות משיווי משקל. כל זה הושג בתוך מערכת כללי משחק מטורפים, תוצאת כישלונם של פוליטיקאים נרפים שעל אוזלת ידם נאלץ מיטב הנוער לחפות בגופו.
לא מן הנמנע שאפילו לפי הכללים הללו, בעזרת דפוסי הפעולה שאפיינו את צה"ל בסוף תקופת לבנון, ניתן היה לנצח את החיזבאללה, אילולא הצילו אותו התקשורת הישראלית שניפחה ארגוני שמאל וירטואליים שטבעו בכסף אירופי וכפו על מנהיגים עלובים לברוח ולהפוך את הדם, היזע והדמעות שהושקעו בלבנון לאפס.