רוב הציבור הדתי לאומי בארץ גדל והתחנך בחינוך הממ"ד. הציבור שלנו שומר תורה ומצוות, אוהב את המדינה וחשוב לו מאוד להיות מעורב חברתית. אז מה קרה לנו שהתחלנו לשלוח את ילדינו לבתי ספר פרטיים? מה התערער בביטחון העצמי שלנו כהורים? למה הממ"ד כבר לא מספיק טוב עבורנו?



אכן, לבתי ספר הממ"ד מגיעים ילדים מבתים שונים, מרמות דתיות וחברתיות שונות. החשש מחשיפה לילד שאביו חובש כיפה רק בשבת, ומילדה שהולכת עם מכנסים בשעות אחה"צ או מילדים שהם דתיים אבל "לא בדיוק כמונו" יצא מכל פרופורציה

תופעת הדתל"שים שרווחת בקהילותנו מעבירה צמרמורת בגבם של הורים רבים שהחליטו לתת לילד את החינוך ה"טוב ביותר" (פרטי וסלקטיבי). כמו בכל חלקה ציבורית, ההפרטה הולכת וכובשת עוד ועוד טריטוריות.

אנחנו, ההורים, למדנו בממ"ד ולאחר מכן בישיבה תיכונית, וחלקנו בישיבה גבוהה, והאמהות למדו באולפנא ומקצתן במדרשה, חוששים ששתי ילדות מסורתיות או שלושה תלמידים חפיפניקים שלומדים בכיתה עם ילדינו יהרסו את כל החינוך שלנו. עד כדי כך אנחנו לא סומכים על עצמנו?

אכן, לבתי ספר הממ"ד מגיעים ילדים מבתים שונים, מרמות דתיות וחברתיות שונות. החשש מחשיפה לילד שאביו חובש כיפה רק בשבת, ומילדה שהולכת עם מכנסים בשעות אחה"צ או מילדים שהם דתיים אבל "לא בדיוק כמונו" יצא מכל פרופורציה. באופן אישי הייתי אפילו שמח שבכיתה של בני יהיה אחוז מסוים של ילדים מסורתיים ואפילו חילוניים. אם אנחנו כל כך רוצים להנחיל ערכים, ארץ, תורה ועם, צריכים להבין שלא מנחילים לאנשים הזהים לנו, אלא בעיקר לאנשים השונים עם כל הקשיים וההתמודדויות המתבקשות.

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, ע"י פרופ' מוטי ברלב ז"ל וממשיכי דרכו, בדקו את תופעת הדתל"שים ואת הסיבות שהובילו להורדת הכיפה, מצאו שהגורם המרכזי לכך אינו בית הספר היסודי או אפילו הישיבה התיכונית. אף אחד מהם (על פי רוב) אינו נושא באחריות. ברוב המקרים ההחלטות "לחתוך החוצה" נבעו ממתחים בבית ומדינאמיקה משפחתית. זו המשפחה, ולא המוסד החינוכי.

סוגיה זו מורכבת, ויש טיעונים צודקים ונכונים גם למצדדים בחינוך הפרטי ואין טעם לנסות ולהתעלם מהבעיות בבתי ספר הממ"ד, אבל האם האחריות לשגשוגו ופריחתו של הממ"ד השכונתי תלוי רק באחרים? לעניות דעתי, אם כולנו נשלח את ילדינו לממ"ד נהיה רוב משפיע, נחזק ונתרום מזמננו, נוכל להפוך אותו לפנינה השכונתית (וגם נחסוך אלפי שקלים בשנה).

העצמת ביה"ס בתלמידים "מבתים חזקים" ודאגה לרמה דתית, לימודית וחברתית גבוהה, ובמקביל קבלת ילדים המעוניינים ללמוד יחד איתנו, לא רק שאינה בניגוד לדרכה של תורה אלא מחויבת ממנה. "חובה גמורה על הורים לשלוח את בנם לביה"ס הקהילתי, ואינם רשאים להעניק לו חינוך פרטי", כתב  הרב צבי אלימלך שפירא (מחבר הספר "בני יששכר").



הבריחה לחממה תורנית פרטית ולגידול ילדים באופן סטרילי, ולהגיד "אני את נפשי הצלתי", אינה נכונה אמפירית ולא חינוכית. ראו מה קורה לילדים בשכונות הומוגניות ובישובים שההורים "בדיוק כמונו"

הבריחה לחממה תורנית פרטית ולגידול ילדים באופן סטרילי, ולהגיד "אני את נפשי הצלתי", אינה נכונה אמפירית ולא חינוכית. ראו מה קורה לילדים בשכונות הומוגניות ובישובים שההורים "בדיוק כמונו".



לטעמי, ילד צריך לשאול ולהציף את האתגרים שבהם הוא נפגש במהלך שנות חייו הראשונות, גם אם הם לפעמים קשים ומביכים. עדיף ששאלות אלו יגיעו באופן הדרגתי אל שולחן השבת שלי, ולא שאקבל את כל התהיות וההתרסות בגיל ההתבגרות עם סיכויים אפסיים לניהול דיאלוג. בגיל "הציני", בזמן שהם כבר "יודעים הכל". בסיטואציות כאלו, הורים עומדים חסרי אונים ומחפשים את האשם (במערכת החינוך, כמובן).

התערות חברתית והתמודדות חינוכית דתית מבוקרת תוכל להצמיח ילדים עם היכולת והנוגדנים הנכונים לחיים בחברה מעורבת, תוך הבנה שאצלנו בבית מתנהגים אחרת...