בתיאטרון "צוותא" בתל-אביב התקיים ביום שישי האחרון מופע הבכורה של הצגה מיוחדת במינה. לא הצגה על כיבוש או על עוולות הצבא הישראלי ולא הצגה על סיפור ילדים, אלא דווקא הצגה כתומה שמתקיימת בלב הביצה התל-אביבית הנאורה והמפוכחת של השמאל הישראלי. ואם לא די בכך שתוכנה נוטה לסמן הימני, השחקניות הן נשים בלבד, רובן דתיות שהמשותף להן הוא הקטלוג: "מפונות מגוש-קטיף". 
קוראינו המשכילים כבר לבטח היו יכולים למצוא את המטאפורה הנרמזת מבין השורות. אכן, בהצגה הועלו מגוון הדעות והזרמים להן התפצלו הדרכים של המחנה הכתום ביחס למדינה מן הממלכתיות האדוקה ועד לחזוני ממלכת יהודה
שלוש שנים לאחר שנעקרו מבתיהן מציגות חברות קבוצת תיאטרון הנשים מגוש קטיף, שקם לתחייה בימים אלו, את ההצגה "מחסום כיסופים: חמש נשים, גירוש אחד, שברים רבים". נשים אלו שחוו על בשרן את תהליך ה"התנתקות" הארוך, המייגע והכואב בחרו, כצו השעה, להעביר את סיפור השבר הגדול בחייהן מנקודות מבט אישיות וחברתיות. השבר בא לידי ביטוי בחשבון נפש אישי ונוקב אל מול הממסד הישראלי וזרועותיו השונים, וכמובן אל מול סמליו הייצוגיים כמו צבא הגנה לישראל ודגל המדינה.
אחד מרגעי השיא בהופעה היה כשכל אחת מן המפונות מגיעה לקדמת הבמה כשבידה דלי לשטיפת רצפה מלא במים. לאט - לאט נגלה לצופה מה הוא מכיל באמת ומה יחסה של האישה אל תוכנו.
ראשונה מוציאה את הדגל הרטוב לורנס בזיז, מגדיד, עולה וותיקה מצרפת, המספרת בהתרגשות על רגשותיה שצפו ועלו בכל פעם ששמעה שם, בניכר, את ניגונו של המנון התקווה ועל מראה הדגל המונף שהחדיר בה חום וגאווה לפני 19 שנה כשעלתה ארצה לגוש קטיף. בנחרצות היא תולה את הדגל על המוט ומבטיחה להמשיך ולהתגאות בו.
שנייה מוציאה את הדגל הרטוב בעצב חסידה בשארי, מגני טל, שמתעטפת בו כטלית בזמן ברכת כוהנים ומבקשת בתחנונים להחזיר לו את הקדושה, ולשנות לו את הייעוד שאבד לו בדרכה של מדינת ישראל בשנים האחרונות.
אחריה מוציאה בהתרגשות עמליה אבינועם, מניסנית, את הדגל ומיד עוטפת אותו בחיבוק, רוך ואהבה ולובשת אותו עליה כמעיל חמים כשהיא מצהירה שאסור לוותר, שהדגל שלנו, כמו גם המדינה וחייבים להמשיך הלאה, חייבים.
הבאה בתור היא ברכה קוך, מגני טל, מושכת בעדינות אך בהחלטיות את הדגל הרטוב מתוך המים כשהיא מזדעזעת מה הביא אותו לשם? "זה לא סמרטוט" היא נחרדת. אבל לרגע היא מהרהרת ומחליטה בלב כבד שזה עוד לא הזמן. היא מקפלת אותו יפה - יפה וגומרת אומר להניחו בארון עד לשעה הנכונה בה תוכל לשוב ולהניפו בחזרה, בגאווה, כמו פעם.
ההצגה אנושית ודרמטית, חדה ונוקבת. מעלה שאלות ותהיות, אך בעיקר מספרת לעולם כולו את ההתמודדויות הקשות, התסכולים המשברים, הנפילות וכל ההשלכות שנגזרו על המתיישבים מגוש קטיף מתוכנית ה"התנתקות" 2006
אחרונה ונחרצת מתיישבת לה חנה פיקאר, מהיישוב שירת הים, על הרצפה לצד הדלי ובו הדגל ומודיעה כי היא יושבת עליו שבעה. הוא כרגע לא רלוונטי עבורה, אך לאחר כמה רגעים היא מתרצית ומוציאה אותו במהירות כשהיא זועקת: "לא. צריך לנער אותו חזק - חזק, חזק - חזק", והיא מטלטלת אותו שוב ושוב ומנענעת אותו ימין ושמאל "צריך לנקות אותו, להבריש אותו חזק עם אקונומיקה, להסיר ממנו את כל הלכלוך, לפרק ולבנות מחדש הכל!".
קוראינו המשכילים כבר לבטח היו יכולים למצוא את המטאפורה הנרמזת מבין השורות. אכן, בהצגה הועלו מגוון הדעות והזרמים להן התפצלו הדרכים של המחנה הכתום ביחס למדינה מן הממלכתיות האדוקה ועד לחזוני ממלכת יהודה. חמש נשים, חמש דעות, ובמאי שמאלן אחד.
כן, כן, הבימאי ועורך הטקסטים איסי ממנוב, מתיאטרון הנגב הוא חילוני גאה, אתאיסט ושמאלן שלא מהסס ומעמיד אותן מול אותן שאלות נוקבות ומהותיות לגבי האידיאולוגיה שאולי אבדה בדרך, ובכך מתעצם הקונפליקט וההצגה מושכת אותנו לכיוונים חדים ואמיתיים ללא ספק.
בהצגה קולאז' של סצנות קצרות, מונולוגים וקטעי וידאו יחד עם שיתוף הקהל בזמן אמת, כשכל אחת מהן מציגה את האמת שלה אך ההתמודדויות הן דומות להפליא: קשיי הפרנסה, החממות המרוחקות, הזוגיות שנשברת, התא המשפחתי שמתפרק להן מבין הידיים, הילדים - "קורבן מזבח הגירוש" שנוטשים ומחליפים בתי ספר בזה אחר זה, הפיצויים שלא הגיעו, בתי הקבע שעוד לא נבנו ו... החוזק, העמידה האיתנה שנעלמה כש"משכו את השטיח מתחת לרגליהם" ופגה לה היציבות, נמוגה הזהות. כי כשאתה בלי הבית שלך, אתה כמו אדם עירום ברחוב שלקחו ממנו הכל.
בהצגה נזרקים לאוויר משפטים שהופנו מן העבר השני של המתרס כלפי מתיישבי גוש קטיף, כחץ שחדר את הלב לפני הגירוש וכמובן לאחריו: "קיבלתם קראווילה יפה מה רע?", "אתם אשמים", "ידעתם שזה יקרה!", "מה ביקשו מכם?" בסך הכל ביקשו מכם "להתפנות מרצון"...
חמש נשים אלו יוצאות במטרה לזכור ולהזכיר לציבור הרחב במדינת ישראל את המצב שהתקשורת ממעטת להרחיב בו, ולכן קהל היעד של ההצגה הם נוער ומבוגרים משני צידי המתרס, דתיים וחילוניים, ימנים, וכן זה נועד גם ל"שמאלן היקר" כלשונן ששכח אותן בבית... או יותר נכון מחוץ לבית.
ההצגה אנושית ודרמטית, חדה ונוקבת. מעלה שאלות ותהיות, אך בעיקר מספרת לעולם כולו את ההתמודדויות הקשות, התסכולים המשברים, הנפילות וכל ההשלכות שנגזרו על המתיישבים מגוש קטיף מתוכנית ה"התנתקות" 2006.
וכשדלקו האורות ונגלו הדמעות בזויות עיניהם של הצופים, גם השמאלנים, והעיניים האדומות של המשפחה והחברים לא היה צורך להכביר במילים, העיניים אומרות הכל.