ח"כ אפי איתם הוא ללא ספק אחד הפספוסים הגדולים ביותר בפוליטיקה הישראלית, ובוודאי שהוא פספוס גדול מבחינת המנהיגות הימנית בזירה הפוליטית בישראל. ומדוע אני אומר שהוא פספוס? משום שהאיש היה יכול להגיע הרבה יותר גבוה מאשר להיות ראש מפלגה צולעת שחיה לה תמיד בין אופוזיציה לבין מימוש השפעתה במשרד החינוך והתשתיות. ולא שאני מזלזל בהשפעה שיש לשר התשתיות או לשרי החינוך במדינת ישראל, אלא שאני אומר שאפי איתם נתקע איפה שהוא בדרך להנהגה המשמעותית ביותר במדינה, קרי: תיק שר הביטחון או מועמדות לראשות ממשלה.
ומדוע אני אומר שהוא פספוס? משום שהאיש היה יכול להגיע הרבה יותר גבוה מאשר להיות ראש מפלגה צולעת שחיה לה תמיד בין אופוזיציה לבין מימוש השפעתה במשרד החינוך והתשתיות
לפני שאפי איתם נכנס לפוליטיקה הוצבו לפניו שתי אפשרויות בדרך להנהגה, או להצטרף לליכוד, מפלגת שלטון, ולהילחם ללא סוף על מעמדו ובמידה והוא יצלח את אותם מאבקים פנימיים הוא יוכל לסלול את דרכו היישר לצמרת ההנהגה הגבוהה ביותר במדינה או באפשרות השנייה להיות מנהיגם של המפד"לניקים ושאר שלוחות מפלגות הימין. איתם בחר באפשרות השנייה, ומאז הוא מדשדש בביצה הפוליטית ללא יכולת השפעה מהותית על דעת הקהל בישראל.
איתם בחר בדרך הקלה בניגוד גמור לכל מהלך חייו ולקריירה הצבאית שלו. הוא העדיף את החיבוק החם של הציבור הימני דתי שחנק אותו, ועצר את התקדמותו. אם איתם היה מצטרף לליכוד, הוא היה צריך להיאבק ללא סוף על מעמדו ושרידותו הפוליטית. הוא היה צריך לגדל עיניים בגב כדי לראות שהסכין הליכודניקית לא ננעצת בגבו. אבל במידה והוא היה מנצח את הפוליטיקה הפנימית בליכוד, והיה מצליח למצב את עצמו כ"מר ביטחון" במפלגת שלטון שמייצגת את רוב רובו של העם בישראל במשך כבר יותר מ-30 שנה, אזי המציאות בישראל הייתה יכולה להשתנות מן הקצה אל הקצה. אבל ח"כ איתם העדיף להיות ראש לפלוגה חזקה וחשובה שיש לה השפעה רבה בציבוריות הישראלית, אבל בסופו של דבר פלוגה קטנה, מאשר להצטרף לסיירת שמובילה בסופו של דבר את הצבא. במונחים צבאיים: איתם העדיף את גדוד גבעתי מאשר את סיירת מטכ"ל.
זהו הפספוס הגדול, כיוון שבאמת אפי איתם מייצג פוליטיקה אחרת. הוא לא עוד פוליטיקאי עסקן המחפש לעשות לביתו. מדובר באיש ערכי עם קריירה צבאית מפוארת וחיבור עמוק למורשת ולתרבות היהודית. הרקע שלו כאדם שגדל בקיבוץ עם כל העבר והערכים שיצאו משם, ואחר כך המעבר שלו לעולם האמונה והישיבה מבית המדרש של הרב קוק היו יכולים להחזיר לתוך הפוליטיקה הישראלית את היסודות שנשכחו ממנה: ערכים, אידיאולוגיה ואמונה בצדקת הדרך.
אבל איתם פחד שהתקשורת ועסקנים קטנים וגדולים בליכוד ימסמרו אותו. אין ספק שאם הוא היה בוחר בדרך הקשה והארוכה ומצטרף לליכוד הוא היה אוכל מרורות ולענים, אבל לפעמים צריך לקחת סיכוניםאבל איתם פחד שהתקשורת ועסקנים קטנים וגדולים בליכוד ימסמרו אותו. אין ספק שאם הוא היה בוחר בדרך הקשה והארוכה ומצטרף לליכוד הוא היה אוכל מרורות ולענים, אבל לפעמים צריך לקחת סיכונים. במקום זה איתם בחר להצטרף למפלגת ימין צדדית. היום הוא באח"י, לפני זה הוא היה באיחוד לאומי, ויכול להיות שהוא התחיל בכלל במפד"ל או במולדת. מי כבר זוכר? זאת בדיוק הנקודה, לאף אחד לא אכפת. כי אף אחד במפלגות הימין הקטנות הללו לא רלוונטיים. רוב אזרחי ישראל לא יצביעו למפלגות הימין הקטנות, אלא יצביעו למפלגות שלטון: הליכוד, העבודה או קדימה. ואם אתה לא שם, אתה לא באמת קיים.
מי שכן בחר בדרך הארוכה-קצרה הוא משה פייגלין שבבסיס הרעיון שלו הוא צודק. הוא שואף להנהגה, וגם אם הוא לא יצליח להתגבר על הסכינאות בליכוד הוא סולל את הדרך למנהיגים האחרים שיבואו בעקבותיו. פייגלין קורא את המפה הפוליטית בצורה נכונה. לדעתי ח"כ איתם יודע זאת, אלא שהמפד"לניקים תופסים את איתם במכנסיו ולא נותנים לו להתקדם. חבל, משום שבסופו של דבר המפד"לניקים הם הראשונים להינזק ממדיניות זו, כיוון שמפלגת שלטון כמו הליכוד ללא כוחות אידיאולוגיים כמו: פייגלין, ד"ר עוזי לנדאו וכל מי שחושב כמותם ויכול להשפיע, הופכת להיות במהרה למפלגת שמאל של פוליטיקאים אינטרסנטים ואופורטוניסטים. ובמצב כזה הליכוד יכול רק להזיק, ואז זה כבר באמת לא משנה כמה מנדטים יהיו לחברינו המפדל"ניקים.