ספרו של משה (בוגי) יעלון "דרך ארוכה קצרה" שופך אור גם על הפרשה האסונית של "ההתנתקות" ועל הדמויות האחראיות לה  - ובראשן שרון וראש לשכתו עו"ד דב וייסגלס. יעלון מעניק לנו הצצה לפני ולפנים אל תוך הלשכות הסודיות שבהן חרצו את גורלנו: להציץ ולהיפגע מתוך תדהמה, בחילה וחשש כבד לבאות. כמה מן הדברים שיעלון מספר היו בבחינת שמועות וניחושים בלבד, אך אצלו הם הופכים לוודאות והיא זאת שמעבירה בנו צמרמורת.

הנה כמה מובאות:

(עמוד 160) "ראש לשכתו (של שרון), דב וייסגלס, אמר לי באחת הפגישות שבהן ניסה לשכנע אותי לתמוך בהתנתקות,  שמעמדו הפוליטי של שרון בירידה, ולכן הוא צריך לעשות מעשה. מובן שחשתי שלא בנוח עם הצגת שיקולים שכאלה לרמטכ"ל. היתה תחושה שאין לפוליטיקה גבולות, וברקע היו החקירות בעקבות החשדות לעבירות פליליות מצד שרון ושני בניו. לכן,עוד לפני שהתכנית פורסמה במלואה – ללא כל התייעצות עם הרמטכ"ל ועם דרגי המטה האחרים – היתה לי תחושה ששרון עלול ללכת למהלך שנראה לו שיציל אותו, פוליטית ואישית, גם אם הוא יהיה כרוך במחירים אסטרטגיים גבוהים. אז כבר חייתי את ההשחתה, וצברתי נסיון וידע לגבי תופעת ההשחתה וההשפעה שיש לה על מקבלי החלטות בישראל...



"ראש לשכתו (של שרון), דב וייסגלס, אמר לי באחת הפגישות שבהן ניסה לשכנע אותי לתמוך בהתנתקות, שמעמדו הפוליטי של שרון בירידה, ולכן הוא צריך לעשות מעשה"

....מרגע שעלה רעיון ההתנתקות, שרון חדל להיות שרון. ההתנהלות היתה שונה, עבודת המטה היתה שונה, רוח המפקד היתה שונה. ניכר היה בשרון שהוא נחוש לקדם את ההתנתקות ולממש אותה, אך גם ניכר היה שהוא לא לגמרי שלם איתה. הוא פעל כפי שפעל בשל מניעים הנסתרים מהעין."

(ע' 169) " עם השנים התחלתי להיות יותר ויותר מוטרד מדפוס ההתנהגות של אנשי שרון. נתקלתי בתופעות שעוררו אצלי סימני שאלה. מדוע ראש ממשלה שהתנגד לאורך שנים באופן נחרץ לרכוש גז מהמצרים, משנה לפתע את דעתו מהקצה אל הקצה? מדוע עו"ד דב וייסגלס, יד ימינו של ראש הממשלה, מבטיח לפלסטינים להחזיר להם את יריחו במלואה תוך התחייבות להסרת מחסומים שהיו שם גם לפני ספטמבר 2000, בניגוד לעמדת שר הביטחון, ראש השב"כ והרמטכ"ל, ומבלי לקיים דיון על כך - דבר שעשוי (ע' 170) לשרת את האינטרסים של הקזינו שלבעליו הוא מקורב? .... היתה תחושה שמנהל לשכת ראש הממשלה, עו"ד דב וייסגלס, מנהל את ענייניה של ישראל באופן חסר אחריות. אמירות עמומות, לפעמים גם אמירות סותרות והכחשות, היו חלק מאופן ההתנהלות. לעתים היתה תחושה ששיקולים אישיים ושיקולים זרים, בלתי ענייניים, משפיעים על האופן שבו מתקבלות החלטות בנוגע לביטחון ישראל, וכתוצאה מכך מתקבלות החלטות על חשבון אינטרסים של מדינת ישראל...

... מרגע שעלה רעיון ההתנתקות, שרון היה ראש ממשלה אחר..לא היו דיונים כלל.. היתה תחושה ששרון 'סגר מדפים'... היו דיונים על ההתנתקות אבל הם היו ביצועיים, לא אסטרטגיים.. (ע' 171) גם מבחינה פיזית חל בשרון שינוי. תחילה לא הבחנתי בכך, אבל אחרים העירו את תשומת לבי ואמרו לי שהוא נראה חולה. ואכן הוא הפך לאדם אחר. הוא איבד את החיוניות שלו. גם קודם לכן סופר על הירדמותו בישיבות, אבל כעת היו יותר מקרים מסוג זה. לפעמים, אפילו בפגישות אישיות, הוא היה עוצם את עיניו. לפעמים לא דיבר לעניין. התנתקות לא היתה רק השם שהעניקו יועצי התדמית של שרון לנסיגה החד-צדדית מעזה. התנתקות היתה גם המונח שתיאר במדויק את אופן ההתנהלות של שרון עצמו בניהול המערכה מול הפלסטינים, מתחילת 2004 ואילך."



לעתים היתה תחושה ששיקולים אישיים ושיקולים זרים, בלתי ענייניים, משפיעים על האופן שבו מתקבלות החלטות בנוגע לביטחון ישראל, וכתוצאה מכך מתקבלות החלטות על חשבון אינטרסים של מדינת ישראל

(ע' 172) "יועצו של ראש הממשלה, דב וייסגלס, ניהל את המגעים המדיניים שנגעו להתנתקות באופן חובבני וחסר-אחריות. לעתים היתה תחושה שהוא ממדר את כל הגורמים הנוגעים בדבר, על מנת שיוכל לנווט את הדברים כרצונו, כשהוא לא מגלה את האמת כולה אף לראש הממשלה עצמו. אופן ההתנהלות חסר היושרה וקל הדעת של וייסגלס גרם נזק בל ישוער לאינטרסים ישראליים חיוניים ביותר.

(ע' 177) "מה עמד מאחורי התחייבותו של וייסגלס (להסיר את כל המחסומים מסביב ליריחו בניגוד למה שסוכם? א.ה.) : האם עסקי הקזינו היו קשורים לכך? האם העובדה שעו"ד וייסגלס ייצג בארץ את איש העסקים מרטין שלאף, האיש המרכזי בחברת "קזינוס אוסטריה", בעלי הקזינו, ומשרדו טיפל ( ואולי עדיין מטפל) בענייניו של שלאף בארץ, השפיעה על מה שארע? אין לי הוכחות לכך , אך אינני מוציא זאת מכלל אפשרות."

(ע' 178) "במהלך שנת 2003 הצטבר מידע על הכנת מסמך "מפת הדרכים" ... ממידע זה התברר לנו שגורמים ערביים ואירופיים מעורבים בתהליך גיבוש  'מפת הדרכים' ומנסים להשפיע על ניצוחה... אמ'ן, המוסד והיועץ לביטחון לאומי דאז, ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, התריעו בפני ראש הממשלה שרון על תהליך הכנת המסמך והכרסום באינטרסים שלנו כתוצאה ממעורבותם של אותם גורמים ... (ע' 179) עו"ד דב וייסגלס השיב שהוא מכיר את המסמך, שהוא בדק את הנושא, ושאין להתייחס לדברים ברצינות.

באוקטובר 2003, בתום ביקור ראש הממשלה בוושינגטון, ניתן לו מסמך 'מפת הדרכים', כאשר מוטמעות בו דרישות ערביות ואירופיות.... התעלמות לשכת ראש הממשלה מהאזהרות היא שהביא לכך שהונח בפני ראש הממשלה מסמך רע למדינת ישראל, המהווה .."אבן הראשה" של המדיניות האמריקנית בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני .. היה לי ברור שראש הממשלה מודע לאופן התנהלותו של ראש לשכתו. גם אני מצאתי הזדמנויות לשטוח את ביקורתי וטענותי לגבי אופן התנהלות זה. אבל ראש הממשלה העדיף אותו על פני אחרים, עובדה שגרמה לי לחשוד במניעים נסתרים מן העין לתופעה זו."

(ע' 184) "למדתי שראש הממשלה המעיט בקריאת עיתונים ומסמכים, וקיבל דיווחים בע"פ על הכתוב בהם. היה לי ברור שזה עלול להיות מקור למניפולציות, וחשדתי שראש לשכתו, עו"ד דב וייסגלס, עושה בזה שימוש."

(ע' 186) "גם עומרי שרון, גם דב וייסגלס ואולי גם ראש הממשלה עצמו קיימו מגעים ישירים ולא ראויים עם קצינים בכירים ולא נשמרה ההפרדה מן הדרג הפוליטי לבין חלק מהקצונה הבכירה. היה לי ברור שמתרחש תהליך של השחתה: קצינים מקבלים הזמנות והצעות ... ולא כולם עומדים בפניהם. יותר ויותר קצינים מבינים שהמסר המועבר אליהם מלמעלה הוא שהקידום שלהם לא ייקבע עפ"י העבודה המקצועית שיעשו ותוצאותיה, אלא עפ"י מידת הקרבה שלהם ומידת הנאמנות שלהם לחוות שקמים."



גם עומרי שרון, גם דב וייסגלס ואולי גם ראש הממשלה עצמו קיימו מגעים ישירים ולא ראויים עם קצינים בכירים ולא נשמרה ההפרדה מן הדרג הפוליטי לבין חלק מהקצונה הבכירה. היה לי ברור שמתרחש תהליך של השחתה

(ע' 187) "אחרי שבמשטרה התהליך כבר צלח, גבר התיאבון ועלה הרצון להשתלט גם על צה"ל. אלא שאני, ראש המטה הכללי של צה"ל, הייתי החסם בפני התהליך הזה. שרון ידע היטב שלא אניח לו להפוך את צבא הגנה לישראל לחברת-בת של חוות שקמים".

הדברים האלה, כשהם באים מעטו של מי שכיהן כרמט'כל ומפיו של אדם הנחשב בציבור כסמל של יושרה, נאמנות ושירות ללא פניות, הם בחינת מגה-סנסציה. בכל מדינה חופשית גילויים כאלה היו זוכים לכותרות ראשיות, לראיונות ולדיונים מעמיקים בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, הופכים לשיחת היום ולא היו יורדים מסדר היום ללא הסקת מסקנות מעשיות ומבלי לחולל שינויים מרחיקי לכת. על גילויים מרעישים כאלה, החושפים שחיתות שלטונית במימדים של חצר ביזנטינית, לא היו עוברים לסדר היום ללא דיונים ומסקנות בכנסת ובוועדותיה, ואולי אף מינוי וועדת חקירה ממלכתית.

לא כן בישראל. כאן, מושתקים הספר וגילוייו עד מוות. בשפת ה-סגי נהור של אורוול בספרו "1984" -

הוא "הושלך אל צינור הזיכרון", כלומר הושמד מבלי להשאיר זכר. שלא כדיקטטורה האולטימטיבית ההיא,    

בישראל הדמוקרטית לא יפה לשרוף ספרים. אבל מצאו כאן דרך יותר אלגנטית להשגת אותה המטרה: התעלמות והשתקה באמצעות תקשורת משוחדת, מוטה, מגוייסת, חסרת עקרונות וחסרת מצפון.

ואכן, גם ממנה לא חסך יעלון את שבט לשונו במקומות אחרים בספרו.

כיצד ייתכן הדבר, שאדם כווייסגלס, שהותקף והואשם ע'י יעלון בחריפות יוצאת מגדר הרגיל כזאת, לא מצא לנכון להגיש תביעת דיבה בבית משפט, לא פנה ליועץ המשפטי לממשלה שיעשה זאת בעבורו, לא פנה לעיתונות להכחיש, להסביר, להתייחס – כלום? האם הוא סומך על "עמוד הענן" העבה של התקשורת ושאר האליטות השלטוניות שיסוכך עליו ויחסוך ממנו אפילו את הצורך להתייחס?

אם יש את נפשכם לדעת את סוד ה"ישראבלוף", מדוע בתחומים רבים כ'כ הכל אצלנו הוא רק ב-"כאלו", ולמרות מיטב מאמציהם של הרבה אנשים טובים תמיד משהו מפריד בינינו לבין הדבר האמיתי – לכו אל התקשורת "האתרוגיסטית", שברצונה חושפת וברצונה מעלימה, ורצון זה שלה מוכתב ומוכתם פוליטית.

יש בספרו של יעלון כדי לחשוף את ערוות "ההתנתקות" וגיבוריה? דינו להיזרק אל תוך "צינור הזיכרון", במקום לקרוא, להפנים, להפיק לקחים, לתקן ולהתקדם. 

זו הסיבה, מדוע מצאתי צורך להעתיק קטעים שלמים מן הספר, כדי להפיצם לפחות בדרך הפרימיטיבית הזאת. כי לא נותר אלא האינטרנט כמכשיר לשבירת הדממה התקשורתית ולפריצת  המצור שלה.

אין זה מקרה, שהפונקציה הזאת אינה שונה בהרבה מן ה"סאמיזדאת", אותם פרסומים "בלתי-חוקיים" שעברו מיד ליד ברוסיה הסובייטית והיה כתוב בהם כל מה ש"פראוודה" השתיקה.