מה דעתכם על תסריט כזה? את המלחמה פותח מהלך יבשתי בציר פילדלפי. מקדימה אותו הפצצה מהאוויר, המפנה מסדרון שיאפשר את אחזקתו לאורך זמן. לתושבים מודיעים שבתום הקרבות ישראל תשתתף ביישובם הקבוע, הרחק מארץ המנהרות.
גם העבודה ההנדסית שתמנע את כריית המנהרות תיעשה – לא על ידי מלאך תורכי ולא על ידי שרף מצרי ולא על ידי שליח אמריקני, אלא אנחנו בעצמנו נעשה אותה
כך ישלוט צה"ל כבר בשלב הפתיחה ביעד המרכזי של המלחמה, שרק מתוכו ניתן למנוע את זרימת הנשק ומשם נועלים את פתח הכניסה של אירן. שליטה בפילדלפי מותנית באחזקת שטחו העורפי, הוא גוש קטיף. גם העבודה ההנדסית שתמנע את כריית המנהרות תיעשה – לא על ידי מלאך תורכי ולא על ידי שרף מצרי ולא על ידי שליח אמריקני, אלא אנחנו בעצמנו נעשה אותה. אנחנו, ולא ארדואן המבקש להטיל עלינו סנקציות, ואשר התחככות בצבאו כאן תהרוס את קשרינו עם תורכיה; אנחנו, ולא המצרים שהם הבעיה ולא הפתרון, כי ללא שיתוף הפעולה שלהם ההברחות לא היו אפשריות.
מדינת ישראל היא החייבת לשבת על ציר פילדלפי, מפני שכל "הסדרה" בעזרת כוחות זרים תהיה לא יותר ממהדורה דרומית של 1701 – נייר חסר ערך, שקר לבן. את מי אנחנו מרמים? את מחזורי הגיוס הבאים, שייקראו שוב אל תוך האש? לחילופין, מי שחושב שתורכים או מצרים באמת ובתמים יילחמו ויחשפו בשבילנו מנהרות, באיזו זכות הוא תובע מהם שיסכנו את חיי בחוריהם למעננו? אלא, "ההבנות" על חסימת פילדלפי הן בלוף, ומדינה המפקירה נקודת תורפה כל כך חיונית לביטחונה הלאומי בידי זרים, מאבדת את עצמאותה והופכת לפרוטקטוראט, מדינת-חסות.
ישראל חוזרת "במלחמה הפלסטינית הראשונה" (אם לא נשב בפילדלפי תהיה גם שנייה!) על המשגה ממלחמת הלבנון השנייה, שבמקום מהלך-פתיחה יבשתי עד הליטני, המטירה עוד ועוד "אש מנגד" עד... ווינוגרד. כך בדיוק עומדת המלחמה הזאת להסתיים כשאנחנו איננו יושבים בפילדלפי.
לא היה קשה לומר לעולם שטעינו: הלא "התנתקנו" מפילדלפי מבלי שאיש ביקש זאת מאיתנו. את אנשינו גרשנו מן האזור העורפי שלו, גוש קטיף, מתוך תקווה לקבל לפחות רגיעה. מסרנו להם חממות ואמצעי ייצור, תשתיות, כבישים ומוסדות ציבור, ומה הם עשו בזה? אתרי שילוח לרקטות ובסיסים לטרור.
חייבים לתקן את הטעות, ועל כן אנו מחזירים את השטחים האסטרטגיים לידינו: התוחמת הצפונית, פרוזדור נצרים וציר פילדלפי עם גוש קטיףעכשיו, שכתוצאה מן הטעות שלנו כל דרום ארצנו משותק, חייבים לתקן את הטעות, ועל כן אנו מחזירים את השטחים האסטרטגיים לידינו: התוחמת הצפונית, פרוזדור נצרים וציר פילדלפי עם גוש קטיף, 12% משטח הרצועה, וזו פוליסת הביטוח שלנו.
כתחליף ליעד האסטרטגי הזה, שנראה כל כך מובן מאליו, הציגה הממשלה מטרת מלחמה: "פגיעה כואבת", הרס והרג נרחבים, עד שמנהיגיהם, לכשייצאו ממחבואיהם ויראו את היקף החורבן, לא יעזו להתגרות בנו שוב.
הקו הרשמי הזה קשה לעיכול, מפני ששליחת צבא לכבוש שטחים ללא יעד אסטרטגי, אלא לשם ריבוי קורבנות בלבד, זו מטרה מפוקפקת. היא מזכירה את תכניתו של הגנרל הגרמני פלקנהיין במלחמת העולם הראשונה, לשלוח את צבאו לכבוש את וורדן, אך ורק כדי להקיז את דמו של הצבא הצרפתי. "מטחנת הבשר" אכן קטלה מאות אלפים, אך לא הועילה כלום.
נשאלת השאלה, מדוע בין שתי החלופות האלה - כיבוש שלוש עמדות מפתח קריטיות ברצועה, ובראש וראשונה פילדלפי, או הטלת אימה באש תופת, בחרה הממשלה בחלופה היותר כוחנית והיותר ברוטאלית? ובממשלת שמאל מדובר, האמונה על הומאניות, איפוק והימנעות מ"כוחנות"!
התשובה – גם בלבנון וגם בעזה – היא "הכיבוש", תיעוב "הפעולה הקרקעית" המריחה מכיבוש. הבלוק, החסם, הפסיכולוגי נגד "הכיבוש" חזק במיוחד ברצועה, שם הצורך הצבאי מחייב כניסה דווקא אל חורבות היישובים היהודיים. גוש קטיף, שבלעדיו לא ניתן להחזיק בפילדלפי, הוא עדיין פצע פתוח, גם למגרשים גם למגורשים, וממשלת קדימה-עבודה חוששת פן יחשדו בה בעולם בכוונה נסתרת לבצע מעשה חמור יותר מכל הפצצה והפגזה: חידוש ההתנחלות היהודית ברצועה, ולו - בשלב זה – על ידי הצבא בלבד.
בשמאל דוחים אינסטינקטיבית כל נעיצת דגל לאומי באדמת ארץ ישראל שמחוץ לקו הירוק, והאידיאולוגיה הזאת הכשילה את החשיבה הצבאית והמדינית של מתכנני המלחמה.
הדברים האלה נכתבים מתוך היבט ביטחוני גרידא, כמו שרק ראייה ביטחונית למרחוק היתה לנגד עיני מתכנני ההתיישבות ברצועה, אנשי מפלגת העבודה כולם.
עוד זאת: תיאורטית, אם יש אמצעי היכול להמריץ זרים לסגור הרמטית את פילדלפי ולגרום לשחרורו של גלעד שליט - זו השאיפה להוציאנו מחבל ארץ שכבר "טוהר" מיהודים, והרי לכם "אסטרטגיית היציאה" שחיפשתם.
אלא, שכדי לצאת צריכים תחילה להיכנס, ולשם כך יש לקרוא תחילה לדיבוק הכיבושו-פוביה: צא!