את שורשי הסיום-ללא-סיום של "עופרת יצוקה", אין לחפש רק בבחירות, בהשבעת אובמה או בבהלה שאחזה את הממשלה. כל זה היה ידוע עוד קודם למבצע ונלקח בחשבון, בודאי. מה, אפוא, גורם לצייד- שלכד את חיית הטרף- לשחרר אותה לפני שהוא מסיים את המלאכה ומולק את ראשה. נדמה לי שהסיבה היא שונה לחלוטין. נראה שדווקא ההצלחה המדהימה של צה"ל הפחידה את מפלגות השמאל המרכיבות את הקואליציה. ההצלחה, בניגוד לכל ההפחדות שקדמו למערכה, הצביעה על קריסת כל הפרות הקדושות של השמאל. הקונצפציות שלו קרסו בין רגע, כמעט. והמסקנות מאיימות עליו עד כדי בלימת הנצחון של צה"ל ומתן זמן התאוששות לאויב. ו
ההצלחה, בניגוד לכל ההפחדות שקדמו למערכה, הצביעה על קריסת כל הפרות הקדושות של השמאל...והמסקנות מאיימות עליו עד כדי בלימת הנצחון של צה"ל ומתן זמן התאוששות לאויב
הבה ונבחן אותן, אחת לאחת:
הראשונה היא, כמובן, המנטרה של "אין פתרון צבאי לטרור". קביעה שחזרה ונשנתה, ועדיין מאוד אופנתית בחוגי השלטון (ואינה, כמסתבר, קיימת עוד בצבא). "עופרת יצוקה" הוכיחה שכל ההפחדות היו מוגזמות (גם אם מוטב כך מהבחינה של מידת הזהירות הצבאית) ושניתן להכריע את הכנופיות הטרוריסטיות.
וכאן בדיוק העוקץ. כי אם זה נכון, מה ההצדקה לכל תהליך אוסלו והמשכו. ביסודו היתה ההנחה שעם ישראל לא יכול לעמוד בטרור מתמיד, ומאחר ואין אפשרות לחסלו, יש להגיע להסדר עם ראשיו (מה שלא נעשה, משום מה, עם משפחות הפשע בישראל...). לו לא היו מונעים את הנצחון מצה"ל ("תנו לצה"ל לנצח", התחנן הימין כנגד לגלוגי השמאל), היו הטרוריסטים היום בכלא או בקבר. עצירתו של צה"ל בשלב הסופי, באה אפוא לאשש את העובדה השקרית שהטרור אינו ניתן לעצירה. וממילא, יש לשאת, ובעיקר לתת, עם החמאס ולהתפשר עם עמדותיו.
השנייה היא שהוכח שיש אלטרנטיבה. משיחי השקר של "השלום" על ויתוריו הבלתי נתפסים, טענו שזו האפשרות היחידה. על אף שהעובדות ההיסטוריות הוכיחו שתוך ההתנכלויות ומתקפות הדמים, אחזו היהודים בבנייה וביצירה בצד השלח. גם אם החלום של "ותשקוט הארץ 40 שנה" עודנו רחוק, ישראל רצה קדימה. והנה מיגור החמאס היה מוכיח ששלום כזה הוא אלטרנטיבה אמיתית. השלום שבא עקב מיגור האויב. באירוניה של ההיסטוריה התהפכו היוצרות. השמאל, מציפי לבני ועד עמוס עוז, מציב אלטרנטיבה של מלחמה מתמדת (והפצמ"רים של אחרי הפסקת האש יוכיחו). ודווקא הימין מציע את האפשרות של שלום ממשי, תוצאה של חיסול הטרור. וכך, דווקא ההצלחה שלחה את הממשלה להפסקת אש מבזה. והקונצפציה ניצלה.
השלישית היא האבסורד של "איפוק הוא כוח". מתברר שהעוצמה היא הכוח. הבלגה נתפסת כחולשה, כי זו מונחת בבסיס הגדרתה. והחזק אינו צריך לוותר אלא עליו לנצל את עוצמתו כדי להכריח את האויב לוותר וכך להגיע לשלום אמיתי. 8 שנות הבלגה יצרו אויב
אותה אשליה שאין לנו סכסוך עם תושבי עזה אלא רק עם החמאס שמפחיד גם אותם. מתברר שזה לא מסתדר כל כך עם ילדים שרימונים בידיהם. זה לא מתישב עם אמל"ח שנמצא בכל דירה, בתוך מיטות תינוק, בתוך מסגדים וחדרי מיון בבתי חוליםקשה. ילדיו מתאמנים להרוג יהודים, בידיו מצבורי דינמיט ואמצעי הריגה שונים. והנה, שוב הקונצפציה הזאת מנעה את כניעת האויב. יש איפוק, יש נדיבות המנצחים. והרי ברור שאלו יפורשו כאי יכולת להכריע. אבל, הקונצפציה נותרה.
הרביעית היא אותה אשליה שאין לנו סכסוך עם תושבי עזה אלא רק עם החמאס שמפחיד גם אותם. מתברר שזה לא מסתדר כל כך עם ילדים שרימונים בידיהם. זה לא מתישב עם אמל"ח שנמצא בכל דירה, בתוך מיטות תינוק, בתוך מסגדים וחדרי מיון בבתי חולים. ובוודאי שלא עם שטיפת מוח לשנאת יהודים. מי שגדל על מזון של שנאה צרופה- הוא שונא, גם אם אשליית השלום צובעת אותו בצבעי הסוואה. אין מה לעשות, אנשי השמאל. זה אנחנו או הם. וזו, אגב, הקונצפציה שלהם.
החמישית היא הפחד מהמעצמה העולמית של התקשורת. זו מנחה את הממשלה גם בניגוד לטובת המדינה, ובעיקר לשמירת חיי תושביה, האזרחים והחיילים. זו מנעה תגובה מתבקשת לאורך השנים וזו מנעה הפעלת הצבא לפי אמות מידה צבאיות והגיוניות ולא בהשתבללות בעלת עצימות נמוכה ויתר ביטויי שפה קלוקלת. וראו זה פלא. אפשר לנהל קרבות בשפה הנכונה, והעולם, בעצם, שותק (אכן, את התקשורת הישראלית אי אפשר להשתיק). וניתן גם לנהל הסברה נכונה וללוות את הקרבות באמת העובדתית. ואז, באה הנסיגה וגם קונצפציה זו ממשיכה לככב.
קריסת הקונצפציות הללו היתה מחייבת היפוך מגמה. כגון, הוצאת צווי מעצר בינלאומיים לפושעי החמאס. וגם דרישת פיצויים לנפגעים בארץ בנפש וברכוש. לא יתכן שהתוקפן יזכה להזרמת כספים מאסיבית רק בגלל שהמותקף לא הושיט צווארו לשחיטה (ע"ע חומת מגן ו..."חוק דרומי"). ויש לדרוש מכל מזרימי המיליארדים לעזה, לשקם את הדרום הישראלי ולפצות את התושבים.
תם הקרב- הזה- ולא הושלם. ולכן, זה רק הפרוזדור למלחמה הבאה. כלומר, בתום השנים הרעות של שרון ואולמרט, מה שנקרא בסרקזם אופייני "קדימה", המציאות היא מאיימת מאד. 50 אלף טילים וכנופיות חמושות ותאבות לקרב בצפון. ואיום ממשי על כל צפון הארץ (ולא נשכח את "תרומתו" של אהוד ברק בבריחה מלבנון.) בדרום, גירוש יהודי קטיף יצר את התמריץ לחמאסטן, חמושה בערי טרור תת קרקעיות מלאות נשק ואלפי טילים. ואיום ממשי על דרום הארץ. ובה בעת איתות לאויב הסובב ביהודה ושומרון, בסוריה ובלבנון. ועמם המצרים, הסעודים וה...איראנים.
אצלנו הקונצפציה מציירת את המציאות הנחלמת (מלשון חלום ו...חלם), במקום שהעובדות ייצרו את הקונצפציות הנכונות.