מעשה היה או שמא לא היה, ורק משל היה. איך שלא יהיה, מספרים שהיה פלוני ירא ה' מאין כמוהו והיה זהיר ביותר מהוצאת דבר מפיו שיש בו משום נדנוד של שקר, ועד כדי כך הגיעו הדברים שחשש הלה להצהיר כי "יש אלוקים" בעולם, כי עקב יראתו אותו יתברך, ירא היה לומר דבר שאין הוא בטוח כי אמת הינו… כלפי מה דברים אמורים? כבר הסכנו והתרגלנו לתופעה כי אצל פוליטיקאים אצלם "הן" ו"לאו" בדיבור אחד, ברם כל עוד חושינו הנפשיים בריאים, כל עוד החיישנים היהודיים אצלנו מתפקדים, אל לנו להתרגל לתופעה שעטנזית שכזו כאשר המדובר הוא באותם עניינים שהם בציפור נפשנו וביסוד אמונתנו והווייתנו.
בימים אלה בהם אנו קוראים בתורה את פרשיות הגלות והגאולה, כבר נמצינו למדים שהיה בתולדות ימי ישראל "דיפלומט" שנמנע מלהשמיע את האמת, כנראה עקב חישובים פוליטיים כאלה ואחרים. לאותו "דיפלומט" קראו איוב
כיום השתרשה התבטאות חביבה מאוד אצל כמה וכמה המתיימרים להנהיגנו, לאמור: "אני איש 'מרכז'". היינו, "אל תשייך אותי ל'ימין' או לשמאל', אני באמצע"… ובהכרח אני נזכר באמרתו השנונה של הרבי מקוצק, כי "רק סוסים וחמורים הולכים במרכז הכביש" (בזמנו לא היו רכבים ממונעים) "ואילו בני אדם הם בהכרח 'קיצוניים', הם מהלכים בצידי דרכים". כשמדובר על מציאות ה', על שלימות התורה העם והארץ אין "אמצע", ליתא דרך ביניים, רק אצל "נמשל כבהמות נדמו" יש מקום ל"מרכזיות" ולפשרות. איך אומרים? "אך ... קצת מעוברת", כמשל החיידק המהלך בחדר ניתוח, אבל לא נורא מדובר בחיידק בודד שאינו נראה לעין… כל שכן וקל וחומר שאין הדעת סובלת ומתרגלת לתופעה של "גול עצמי", היינו: שבשם ולמען ערכים שעניינם קודשי ישראל ופיקוח נפש גשמי ורוחני יטילו מום באותם קודשים גופא.
בימים אלה בהם אנו קוראים בתורה את פרשיות הגלות והגאולה, כבר נמצינו למדים שהיה בתולדות ימי ישראל "דיפלומט" שנמנע מלהשמיע את האמת, כנראה עקב חישובים פוליטיים כאלה ואחרים. לאותו "דיפלומט" קראו איוב. הגמרא מספרת כי כאשר פרעה הכריז "הבה נתחכמה לו" הוא ישב ב"קבינט" של פרעה ביחד עם בלעם ויתרו. במקום לצאת במחאה נגד הגזירה האיומה, הוא העדיף לשתוק. אומרים בשם הרב מבריסק (הגרי"ז) כי יתכן שלאיוב היו שיקולים לשתיקה שגזר על עצמו. יתכן והוא סבר כי מחאה במקרה זה לא תועיל ולא כלום, ולכן העדיף להחריש ואז ישרוד במשרתו ומעמדו. מה עשה הקב"ה? הביא עליו רחמנא לצלן ייסורים כדי להביא לידי כך שאיוב יזעק מרה על ייסוריו. ואולם, לכאורה, לשם מה זעק וצווח על ייסוריו, וכי יש בכך להועיל אפילו במשהו? אלא שזה הכלל: כשכואב זועקים, אף אם לא נראה שהצעקה תואיל במשהו. מדוע לא זעק אפוא איוב נוכח גזירת פרעה על הבנים? על כורחך שהגזירה לא נגעה לליבו ולא כאבה לו כאב אמיתי.
אכן, בימים טרופים אלה, מי שהמצב כואב לו, עליו לדבוק במידת האמת ולתמוך באנשי אמת, באותם אלה שהגזירות על שלימות עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל כואבת להם ונוגעת לליבם עד מיצוי הנפש, ואשר אינם שותקים ואינם מתכוונים להחריש.
רק כאלה יהיו בעזרת ה' שותפים לחלקנו ולגורלנו.