על הפסוק המתאר את יציאת מצרים "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב", אומרת הגמרא במסכת ברכות (דף ט') "אין 'נא' אלא לשון בקשה, אמר הקב"ה למשה בבקשה ממך, לך ואמור להם - בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו) 'ועבדום ועינו אותם' - קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - לא קיים בהם?".
זה מה שחסר לנו עכשיו? זה מה שמטריד אותנו? הרי כל רצוננו הוא להיפטר כמה שיותר מהר מהשעבוד והצרות, מרצח הילדים ומרדיפת האבות! עם כלי כסף או בלי כלי כסף!
יתרה מזאת. כשהמטרה של יציאתנו ממצרים היא קבלת התורה והכניסה לנחלת ה', ארץ ישראל, הרי שצריך למקד את שאיפותיו של 
כשאנו בדרך לארץ ישראל, למקום השכינה, ולקבל את תורת האלוקים שהיא מטרת הבריאה כולה, הרי שצריך ליצור בנו עוצמות חדשות, שאיפות עליונות, רמה וקלאסה אחרת לגמרי
העם בשאיפות רוחניות, ולא ברדיפה חומרית.
תמיד הטרידה אותי השאלה הזו – והשנה מאיר עיני כל ישראל, מרן הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה, האיר גם את עיני. פירושו של הרב על אגדות הש"ס הוא מסביר כי "עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היתה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלת נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות כדי שמזה יבוא גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות...".
סביבתנו החברתית משפיעה על שאיפותינו ותחושותינו באופן חריף ביותר. כשאנחנו חסרי סבלנות, מזיעים או ממהרים –אנחנו כמעט לא רואים אף אחד ממטר. לא בני אדם, לא מטרות נשגבות. אל תדבר איתי על אידיאלים. במהלך שירות מילואים ארוך, הרי ששיא פסגת השאיפות שלך הוא להגיע לחדר הקטן והמסריח בבסיס ולהשתרע על המיטה החורקת והישנה, עם הבגדים המלוכלכים.
אחרי שנות עבדות ארוכות הוטבעה בנו העבדות הנפשית. עבדות שמתבטאת בכך ששיא פסגת השאיפות שלנו היו: עוד כמה שעות חופש, עוד מנת אוכל, עוד חיוך ממנהל העבודה המצרי.
אבל כשאנו בדרך לארץ ישראל, למקום השכינה, ולקבל את תורת האלוקים שהיא מטרת הבריאה כולה, הרי שצריך ליצור בנו עוצמות חדשות, שאיפות עליונות, רמה וקלאסה אחרת לגמרי.
הכלים המפוארים מהמצרים נועדו לבנות בנו אישיות גבוהה, השואפת לפסגות ועם כושר הנהגה של העולם כולו.
גם כיום אסור לנו לוותר ולשאוף לקטנות. עוד משרת רב בעיר פיתוח, עוד דיין ציוני-דתי, עוד תחנת רדיו דתית, עוד תקן לבת שרות ועוד שעות לבי"ס דתי. כל הדברים הללו חשובים, ונלחמתי למענם רבות. פעלתי להקמת
החברה הישראלית ראתה את מסירות הנפש של חניכנו הגבורים במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה. היא רואה את החינוך הדתי, את בנות האולפנות, את היחס לזקנים ואת הכבוד להורים והיא רוצה עוד ועוד מהטעם הזהישיבות, אולפנות ומכונים תורניים, הקמתי את ערוץ 7 ואת השבועון "בשבע", הקמתי עשרות אלפי יחידות דיור לזוגות צעירים ופעלתי ללא לאות להגברת העלייה לארץ. בעצם, עיקר עבודתו של חבר כנסת היא ב"יום הקטנות" הזה, של העצמת הנוכחות דרך פרטים קטנים אלו. בועדות, במליאה, בסיכומים מאחורי הקלעים.
אבל בתחום השאיפות, החזון, הבשורה של הציבור שלנו – אסור לנו להסתפק במסר הזה. אסור לנו שהמסר שלנו יהיה להשיג עוד נתח ועוד חלק, עוד פרור ועוד חתיכה. הציבור הישראלי צמא לבשורה חדשה, ספוגה באמונה ובפיה שם-שמים. החברה הישראלית ראתה את מסירות הנפש של חניכנו הגבורים במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה. היא רואה את החינוך הדתי, את בנות האולפנות, את היחס לזקנים ואת הכבוד להורים והיא רוצה עוד ועוד מהטעם הזה. היא רוצה לשמוע זאת מאיתנו בקול ברור וצלול, בלי לפחד ובלי לחשוש מה יגידו. בלי לרצות למצוא חן, ובלי לרוץ כל הזמן להסתכל במראה לראות אם אנחנו מסורקים ורחוצים מתחת לכיפה הסרוגה. בקיצור: בלי לפחד כלל.
או בלשון אחרת: אסור לנו להסתפק בפחות מאשר לתקן עולם במלכות שדי.
שר חינוך אנחנו צריכים – ולא שר לתקציבי חינוך.