ב-10.9.08 פורסם כאן המאמר "הפמיניסטיות מהמרות על לבני", בו הסברתי שהכוח מאחורי הפלת ממשלת אולמרט הינו החונטה העומדת בראש המנגנון הפמיניסטי. בין המגיבים היו כצפוי הרבה מלעיזים ומשטינים שכינו אותי בשלל כינויי גנאי.



אין לשמאל כיום כוח פוליטי משמעותי חוץ מהתנועה הפמיניסטית וכאשר יילקח ממנו הכוח הזה תישאר ממנו רק קליפה חלולה ובלתי מזיקה של כל מיני קיבוצניקים מיושנים

במאמרים קודמים, כאן ובמקומות אחרים, הסברתי בשנים האחרונות ככל שרק יכולתי (וזה לא קל מול שריקות הבוז של הקהל שטוף המוח) שהתנועה הפמיניסטית נשלטת לחלוטין על ידי השמאל מהזן הקיצוני ביותר ובמידה רבה הוקמה על ידו, עוד בשנות ה-1960 וה-1970. יתרה מכך: אין לשמאל כיום כוח פוליטי משמעותי חוץ מהתנועה הפמיניסטית וכאשר יילקח ממנו הכוח הזה תישאר ממנו רק קליפה חלולה ובלתי מזיקה של כל מיני קיבוצניקים מיושנים שאף אחד ממילא לא מקשיב להם.

חמישה חודשים מאוחר יותר, הבחירות האלה חשפו בבירור שהניתוח הזה נכון.

מה היה לנו בבחירות האלה? דורית בייניש, עדנה ארבל ומלחכות פינכותיהן (ביחד עם כמה מלחכים במערכת המשפט ובסביבתה) נבהלו מהרפורמות של פרידמן, מוטטו את ממשלת אולמרט והביאו על עצמן בחירות. אחר כך עשו תרגיל קטן ומלוכלך להפליא נגד שאול מופז בעזרת מינה צמח ושות' והמליכו את לבני בקדימה. בהתחלה אמרו לנו שציפי לבני תעשה שלום. אחר כך ראו שזה לא פופולרי אז מכרו לנו שהיא תעשה מלחמה. ראו שגם זה לא עוזר ללבני אז פשוט מאוד אמרו לנו – הצביעו ללבני כי היא אישה. וזה עבד לא רע: נתח ניכר ממצביעי השמאל הצביע ללבני ולא למפלגות המסורתיות שלו (כמה מתוך הנתח הזה היו נשים? כנראה שלא רוצים לגלות לנו, אחרת כבר היו מפרסמים סקר בנושא הזה. ניחוש שלי? לפחות שני שלישים ממצביעי לבני היו מצביעות).

יש כאן תופעה האומרת דרשני. הכיצד קורה שמאות אלפי מצביעים מהשמאל האידיאולוגי מטילים פתק עבור מפלגה של פורשי ליכוד ואנשי עסקים שכלל אינה מייצגת את רעיונותיהם? מצביעי העבודה ומרצ הם הרי ברובם כאלה שגדלו בשמאל ותמיד יצביעו שמאל. והנה – אפילו קיבוצניקים בעוטף עזה הצביעו לקדימה בהמוניהם. מפלגות העבודה ומרצ רוסקו.

אז מה קרה? ובכן, לא קרה כלום, חוץ מזה שהאמת נחשפה. הכוח האמיתי במנוע הפוליטי של השמאל, כבר כשני עשורים, הוא המכונה הפמיניסטית. בבחירות האלה, האמת הזו נחשפה לעיני כל מי שחוש הראייה שלו עדיין פועל. כאשר מחנה השמאל נכנס ללחץ הוא פנה באופן אינסטינקטיבי לבסיס הכוח האמיתי שלו – ההמון הפמיניסטי אותו טיפח בשקידה בעשורים האחרונים.

הקמפיין הלא-רשמי, זה שנוהל חינם אין-כסף על ידי מקהלת העתונאיות הפמיניסטיות, הלך על הפן הנשי מהרגע הראשון. האם קראתם מאמרי דעות בחודשים האחרונים? האם עיינתם במאמריהן של אסתר הרצוג, אריאנה מלמד, בילי מוסקונה-לרמן, יעל פז-מלמד ובעלות טור אחרות מהזן הזה בתקופה האחרונה? אם כן, לא יכולתם לפספס את הקריאות הבוטות – "הצביעו ציפי, כי היא אשה". אפילו הקמפיין הרשמי של לבני התמקד באופן בוטה ב"טיעון" הזה בשבועות האחרונים.



כמעט כל הקולות הנשיים שתשמעו בתקשורת כיום הם פציפיסטיים: הן נגד מלחמה בכל מחיר, הן בעד נסיגות, ונסיגות ועוד נסיגות. הן משתמשות בסיסמאות כמו "להתחבר לצד הנשי" ו"להחזיר את הילדים אל אמא"

השמאל הרדיקלי מתמחה בהסתה של חלק אחד מהאוכלוסיה נגד החלק האחר. פעם, מזמן, הוא עשה זאת עם הפועלים. מאז שנות ה-1960 וה-1970, עם עליית "השמאל החדש", הוא עושה זאת עם שחורים (בארה"ב) ועם נשים. כל הכישרון הארגוני והאידיאולוגי של התנועה הנשית, כל המנהיגות כולן, כולל הדתיות-לכאורה שביניהן, מחזיקות בדעות מהשמאל הקיצוני ביותר. ולכן כמעט כל הקולות הנשיים שתשמעו בתקשורת כיום הם פציפיסטיים: הן נגד מלחמה בכל מחיר, הן בעד נסיגות, ונסיגות ועוד נסיגות. הן משתמשות בסיסמאות כמו "להתחבר לצד הנשי" ו"להחזיר את הילדים אל אמא". והן מקבלים לגיטימציה לעשות זאת כי הן מדברות כביכול בשם המין הנשי המקופח ומי יעז להתעסק עמן, חוץ מעבדכם הנאמן?

חלקנו מבוגרים מספיק בכדי לזכור שבמצב הטבעי, העולם הוא גברי והמין הגברי הוא המין הדומיננטי. אבל בגלל התעמולה והתקציבים והארגון והחקיקה והטרור שמפעיל השמאל הקיצוני במסגרת המנגנון הפמיניסטי שהקים, קבוצת הנשים שמתיימרת לדבר בשם כלל הנשים הפכה אצלנו לדומיננטית מאוד, במישור הפוליטי ובכלל. מעולם לא נערך משאל עם בקרב נשות ישראל והן מעולם לא נתבקשו לבחור את הדוברות שלהן. אבל נשים כמו יחימוביץ' וגלאון לא מחכות למשאל עם שכזה. הן טוענות שהן יודעות מה טוב לנשים, והן אונסות את הנשים לקבל זאת. מי שלא סרה למרותן מכונה משת"פית וזוכה לקיתונות של לעג וארס.

הרב קוק זצ"ל, החכם והעדין שבאדם, התנגד למתן זכות בחירה לנשים משום שסבר שאופיין העדין יושחת בשל כך. המציאות של ימינו מראה שלא זו בלבד שאופיין העדין של הנשים רבות הושחת – הוא אף נוצל בכדי להמליך עלינו את השטן השמאלני-תבוסתני.

הפמיניזם אינו אידיאולוגיה. הוא חידק טורף שהוכן במשך עשרות שנות ניסויים במעבדות שטיפת המוח של השמאל הקיצוני. הוא משתלט על מוחותיהם של נשים ודרכן הוא משתלט על החברה כולה.

את המנגנון הפמיניסטי-שמאלני צריך לפרק עד היסוד ולא להותיר ממנו זכר: לא באקדמיה, לא בתקשורת, לא בכנסת. נשים מיוחדות, מנהיגות – זה כן. תמיד היו לנו כאלה בעם ישראל ותמיד תהיינה. כבוד מיוחד וזכויות מיוחדות לנשים – כן, תמיד היינו כאלה, עוד מימי האבות והאמהות. אבל פמיניזם שמאלני שמארגן נשים תחת דגל אדום, שהולבן קצת בכדי להפכו לוורוד – זה לא. סירוס הנפש הלוחמת והמגינה של העם בשם קידום מעמד הנשים – זה לא.



זכויות נשים זה לא לסגת מרצועת הביטחון ולהפקיר את נשות הגליל לטיליו של נסראללה. זכויות נשים זה לא לסגת מעזה ולהפקיר את נשות הדרום לטילי חמאס. זכויות נשים זה לכבוש שטחי מגן, להביס את האויב, להשמיד את טיליו ואת לוחמיו

זכויות נשים זה לא לסגת מרצועת הביטחון ולהפקיר את נשות הגליל לטיליו של נסראללה. זכויות נשים זה לא לסגת מעזה ולהפקיר את נשות הדרום לטילי חמאס. זכויות נשים זה לכבוש שטחי מגן, להביס את האויב, להשמיד את טיליו ואת לוחמיו. לצערי, רוב הנשים המובילות במחנה הימין לא מבינות את זה, אחרת לא היו עסוקות בלהתנצל על כך שברשימת "האיחוד הלאומי" אין נשים. המאבק שלהן היה צריך להיות נגד נשות השמאל והמונופול שהן לקחו לעצמן על ייצוג האינטרס הנשי. אנחנו צריכים נשים שידברו בשם ארבע האמהות המקוריות – שרה, רבקה, רחל ולאה – אך למרבה הצער אנו תקועים כיום רק עם נשים שמאלניות שמכנות עצמן "ארבע אמהות" ושצווחות ככרוכיות במקהלה של יחימוביץ'.

במקום להתנצל על כך שאין כביכול מספיק נשים ברשימת "האיחוד הלאומי", מישהי ממחנה הימין היתה צריכה להסביר לנשות השמאל שאם ציפי לבני תעלה לשלטון והערבים יכבשו את אדמת ארץ ישראל כולה, כל הנשים כולן יהפכו להיות טרף בידי האוייב. לחלק מהנשים בישראל לא אכפת, כנראה, שיישחטו ויאנסו פה את כולנו, כל זמן שבראש העם הנשחט והנאנס תעמוד אשה.

הנשים במחנה הלאומי צריכות להחליט אם הנאמנות שלהן היא קודם כל למין הנשי ורק אחר כך לעם ישראל או להיפך. אם להיפך – המלחמה שלהן חייבת להיות במנגנון הפמיניסטי של השמאל. הן חייבות להפגין בקמפוס של בר-אילן ובמקומות אחרים ולזעוק כי הממסד הפמיניסטי השמאלני, שונא הגברים והגבריות, שונא המצביאים והחיילים, נושא דגל הפציפיזם, החולשה וההשפלה הלאומית, אינו מייצג אותן. אם אין להן את חוט השדרה המוסרי לעשות מהלך כזה, עדיף שלא ידברו על פמיניזם בכלל. יום אחד הן יבינו שהשמאל המהפכני השתמש בהן בתור מה שהוא מכנה "אידיוטים שימושיים" – אותם אנשים ממחנות יריבים המסייעים לשמאל מבלי לדעת כלל שהם עושים זאת.

לסיום: מומלץ מאוד, בהקשר זה, לקרוא את ספרו הנפלא של הרב אלי הורביץ הי"ד, "מלחמת התרבות", שיצא באחרונה בהוצאת "מעמק חברון" ועוסק בסוגיית הפמיניזם באופן צלול, חד ואמיתי.