תל אביב חוגגת מאה שנים להיווסדה. וועדת שרים כבר קבעה שהיא תעמוד במרכז חגיגות יום העצמאות. יש, אפוא, להניח שנחזה בהרבה יוזמות, פרסומים ודיונים סביב העיר העברית הראשונה. עיר שסימלה אולי יותר מכל את הישוב היהודי המתעורר בארץ ישראל. "הינתקות" מיפו בסגנון הישן. כלומר, לא פינויה של יפו אלא בניין עיר חדשה לידה. נמל חדש ומרכזים עירוניים שונים. דומה שגם בניינה על החולות יש בו סימול של חוסר שורשים קודמים תנכיים, וחדשנות כבר מן היסוד. אולי גם הצבעה על קיבועם של החולות. היהודי הנודד בונה על החולות הנודדים, בניינים של קבע.



סנונית ראשונה, דומני, בפרסומים היא חוברת נאה נוספת של כתב העת לתרבות, חברה וחינוך "פנים". ובד בבד אנו לומדים על המשקפיים של מובילים בחברה שלנו. כתב עת זה, בהוצאת הסתדרות המורים לישראל- הקרן לקידום מקצועי, מותח קצת, לטעמי, את עצם הגדרת מהותו כ"כתב עת לתרבות,חברה וחינוך" של המורים. אף שאנו יכולים ליהנות מחריגה זו.



בין שפעת המאמרים אין אחד המוקדש לחיים הדתיים, לתל אביב הישנה השובתת בשבת ובמועדים, לבתי הכנסת הגדולים ביותר במדינה. לרבנים ולחצרות אדמו"רים שבה. ואפילו לישיבות החדשות שקמו בה, על קהילותיהן, בשנים האחרונות



אכן, מזכ"ל ההסתדרות מר יוסי וסרמן, מודע לכך. הוא מקפיד לציין בפתיחה את מערכת החינוך העירונית, גני הילדים ובתי הספר. זאת לאחר שבמשפטיו הראשונים הוא מדגיש שתל אביב מובילה בתחומי התרבות, הכלכלה, התקשורת ועוד. החינוך והחברה – שניים מתוך שלושת המרכיבים המוצהרים של  כתב העת אינם נזכרים. הגם שניתן לטעון שהם משוקעים באחרים. ומעניין להיווכח שהעורך, רוביק רוזנטל, לא רק מקדים את הכלכלה לתרבות אלא מבליט את ההיסטוריה דווקא.



לאורך החוברת בולטת ה"עבריות" של העיר. לא ישראליות, וכמובן שלא "יהודיות". זווית ראיה המזכירה לי מפגש שקרה לי בשוק המזכרות אשר בקרקוב הפולנית. הדרכתי שם קבוצת תלמידים ועיני צדו בובת עץ מכוערת במיוחד של גיבן כפוף, זקנו מחודד, אפו ארוך, מעיל ארוך וכובע המזכירים קריקטורות בעיתון ידוע לשמצה. (לא ב-ארץ...) שאלתי את המוכר מי האיש. והוא השיב מיד: יהודי. הצבעתי על עצמי ואמרתי: יהודי. – לא, נענע ראשו במרץ. שבתי על הצגתי העצמית הקודמת ואז האיש שאל מאין אני. ישראל, השבתי. ואז התפשט חיוך מנצח על פניו. אתה ישראלי. וזה יהודי.

אכן, איני מחבב את ההפרדות המייחסות תכונות שונות ליהודי, ישראלי או עברי. הפרדה הבאה לידי ביטוי ברור בחוברת עצמה. בין שפעת המאמרים אין אחד המוקדש לחיים הדתיים, לתל אביב הישנה השובתת בשבת ובמועדים, לבתי הכנסת הגדולים ביותר במדינה. לרבנים ולחצרות אדמו"רים שבה. ואפילו לישיבות החדשות שקמו בה, על קהילותיהן, בשנים האחרונות. כאילו אין לכל אלו שייכות לעבריות של העיר העברית. גם התמונות הרבות והיפות המעטרות את הדפים מתעלמות מהציבור הזה בתל אביב. מאמר המספר על הקשר בין הגימנסיה לקברות המכבים, עוסק בהבט המיתוס הלאומי ולא במהות הרוחנית. הביקור בקברים הוא "חובה לאומית, מעין ביקור על יד הכותל המערבי", בפי הצעירים התל אביביים, מעצבי דמות הזהות הלאומית.

יש בעיר אורות רבים. ולא רק בגלל הניאונים של העיר ללא הפסקה. וחצי הכוס המלאה באה לידי ביטוי בחוברת. אבל, מטבע העולם, שאי אפשר לשתות את תכולתה, בלי שחולפים קודם לכן בחלל הריק של מחציתה. אפילו העורך- שותף, מר אבי כצמן, מקפיד לכתוב בחוברת על תל אביב כטעות. הוא מקונן על מדבר בטון ומלט ואספלט שצמח במקום הפרדסים. הוא מדגיש את הזיהום, הכיעור, יוקר המחיה, הרעש וההמוניות. ועם זאת שותפותו בעריכה מוכיחה שהוא רואה בה גם דברים אחרים. משמחים יותר.

ואכן, החוברת לוקחת אותנו גם למחוזות אחרים. ישראל ברטל על תרבות המרתף למול זו של הקומות העליונות. העברית עצמה זוכה למספר מאמרים במישורים שונים והיא ציר מרכזי לאורך החוברת. רון חולדאי תורם את הזווית האישית של ראש העיר. ופינות שונות,

תל אביב נתפשת בציבוריות הישראלית כעיר של בילויים, מלונות ובתי קפה ותיאטראות, תקשורת, פרסום ומושב הספינים. תסיסה מסחרית, בורסה ושינקאיות הפוזלת- ובעצם מישירה מבט- אל החיצוניות, האוניברסאליות

גם מזכרונות אישיים, מועלים על ידי עמליה רוזנבלום, אמנון ורנר ואלונה פרנקל. רוזנטל אינו מוותר על ראי הסלנג, כמובן. ויש עוד על התיאטרון מעטו של שלמה בר שביט, מהגרי עבודה וסקר מאלף "מה חושבים הישראלים על תל אביב". ככלל פורשת החוברת עולם מרתק שראוי להכירו.

תל אביב נתפשת בציבוריות הישראלית כעיר של בילויים, מלונות ובתי קפה ותיאטראות, תקשורת, פרסום ומושב הספינים. תסיסה מסחרית, בורסה ושינקאיות הפוזלת- ובעצם מישירה מבט- אל החיצוניות, האוניברסאליות. הים הקרוב מצביע אל אירופה ואמריקה והמטוסים המרעישים מעליה, בהמריאם מנמל התעופה הסמוך בלוד, נראים כמבטאים יותר את מאוויה וכיווני התפתחותה.

וטוב שבאה החוברת ומחזירה אותנו, חלקית לפחות, אל המקור של הנביעה. אל העבריות, הרעננות, התרבות. אל הגימנסיה המובילה, הרצליה, על ההווי שנוצר סביבה ועל בוגריה. אל פינות נשכחות שיצרו אותה. ואל יוצרים שפרחו והפריחו בה. ואת קברניטי העיר דהיום נוכל להפנות אל הסקר המתפרסם בה. זה אינו מגלה חיבה מיוחדת של הישראלים לעיר העברית הראשונה. אם יש שם כבר אהבה היא נתונה לחוף הים ולטיילת, והרבה פחות לבטון ולמרוץ החיים שכיסה את נשמתה. ואולי, בשנת המאה, זה מועד מתאים לבחינת דרכה. למצער על פי חזונו של אביה הרוחני, בנימין זאב. שבגינו כמעט ונקרא שמה הרצליה.