לאחר הציווי על בניין המשכן וכליו בפרשת תרומה והציווי על הכנת בגדי הכהונה בפרשת תצוה, מופיע ציווי בפרשתנו על עשיית כלי נוסף והוא הכיור, "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה... ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם ( ל יח-יט). ופלא דבר מדוע נכתב הציווי על עשיית הכיור כאן ולא בפרשת תרומה. מבאר הנציב "משום שכל הכלים נעשו לקדושת עבודה, וכלי זה אף על גב שגם הוא מקדש את המים שבו מכל מקום בא גם שלא לקדושת עבודה ורק להכשיר את האדם לידי עבודה או להיכנס להיכל אפילו בלי עבודה" (העמק דבר שם). כלומר רחיצה זו אינה ממלאכות הקודש אלא הכשר שמביא את האדם לידי כך. הוסיף וביאר הרמב"ן "הרחיצה הזו דרך כבוד של מעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידיים עסקניות, והוסיף כאן לרחוץ הרגליים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים, ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמה וכיעור".

למדנו מכאן שדרך כבוד של מעלה שאדם לא יכנס בידיו ורגליו המלוכלכות אל הקודש וצריך הוא לדאוג לניקיונם.



צריך להעלות את המודעות של הנקיות הזו שצריכה ללוות את האדם בעת שהותו עם חבריו או עם אשתו, בשמירת הגיינה פשוטה זו שממנה בא האדם לכל המעלות הטובות

אך לא רק בבואו אל הקודש חייב האדם בדבר זה, אלא כותב הרמב"ם "שהיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים" (הלכות דעות פרק ד). בהמשך הפרק מלמד הרמב"ם כיצד שומרים על גוף בריא במאכל במשתה ובכל אורחות חייו של האדם, ומקדיש מספר הלכות לדיני רחיצה (עיי"ש הלכות טז ויז). כך מלמדת הגמרא בשבת (נ ב): רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנאמר 'כל פועל ה' למענהו' ומסביר רש"י "בשביל קונהו"  א. "כי בצלם אלקים עשה את האדם" וב. "דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו".

על הפסוק בויקרא "וכי ימוך אחיך", אומר המדרש רבה (ויקרא לד ג) הדא הוא דכתיב 'גומל נפשו איש חסד' זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך עמהם ושאלו אותו: רבי לאן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ . אמרו לו: וכי זו מצוה? אמר להם: הן. ומה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טיאטראות ... מי שמתמנה עליהם הוא ממרקן ושוטפן".. כלומר פסל של מלך שמעמידים אותו במוזיאון יש מי שממונה לרחוץ ולשטוף אותו יום יום והוא מקבל שכר על כך. "אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם – על אחת כמה וכמה". ובמדרש רבה איכה ג טו) מובא על הפסוק "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" – "אמר ר' שמעון בן גמליאל זו רחיצת ידיים ורגליים אחר המרחץ" ומבואר שם במתנות כהונה ועוד – שהנביא מתאונן על שנמנע מידיו ורגליו הטובה הזו של רחיצתם.

מכל האמור כאן למדנו שיש ערך גדול וחשוב שהאדם יקפיד לשמור על נקיות גופו. לעתים אדם פוגש בחברו וממש לא נעים לו לעמוד במחיצתו, מפני ריחות לא נעימים שמלווים את האדם ומקורם בהזנחה או בחוסר מודעות. ובעידן שבו אמצעי הרחיצה נגישים לאדם וכן בשמים לסוגיהם, צריך להעלות את המודעות של הנקיות הזו שצריכה ללוות את האדם בעת שהותו עם חבריו או עם אשתו, בשמירת הגיינה פשוטה זו שממנה בא האדם לכל המעלות הטובות כמו שמביא הרב מרדכי אליהו שליט"א בסידורו 'קול אליהו' (מדברי רבנו תם בספר הישר), עמ' לב "טהרה מביאה לידי קדושה, בין טהרת הגוף ובין טהרת הנפש, ומליץ טובה על הנוהגים לטבול במקוה ש"טבילה זו גם נקיות יש בה ונקיות הגוף תחדש את נקיות הלב".

תודתי לרב נריה גוטל שהאיר עיני במרבית המקורות שהובאו שם

--------------------------------------------------------------------------------------

המאמר פורסם בעלון "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר