"השתא עבדין" – השנה עדיין עבדים אנחנו, כך מכריזים מיד בפתיחת ליל הסדר, ומאידך, במהלך כל ליל הסדר מחייבת אותנו ההלכה לראות את עצמנו ואף להראות את עצמנו כ'בני חורין', והדבר בא לידי ביטוי בפרטיים הלכתיים שונים הנהוגים בלילה קדוש זה (כמו הסיבה על כריות ועוד).
אז מה נשאר – אנחנו עבדים, ואנו רק 'משחקים אותה' כבני חורין, או שמא, בעצם בני חורין אנחנו, ואם זה כך – מה בדבר ההצהרה הפותחת את הסדר שאנו בכל זאת עבדים?...
קצר המצע מלהשתרע מלמצות את הנושא עד תומו, ברם, בקצירת האומר:
ליל הסדר בא ללמדנו עקרון גדול: גם במצב של עבדות, אפשר להיות, להרגיש, להתנהג כבני חורין. תופעה מורכבת ומשונה כזו יכולה 
ליל הסדר בא ללמדנו עקרון גדול: גם במצב של עבדות, אפשר להיות, להרגיש, להתנהג כבני חורין
להתרחש רק אצל יהודים, רק אצל עם ישראל.
ראש חודש ניסן הוא "ראש השנה למלכים". "החודש הזה לכם" אומר התורה, "לכם" לבני ישראל ולא לבני אומות העולם. רק יהודי יכול להיות בכל עת בכל מצב – מלך.
ישנו פתגם ידוע האומר כי "בשעה שהתותחים רועמים – ה'מוזות' אינן פועלות". בכל אומה ולשון, בעתות של מלחמה, של מצוקה, של רעב – אין תחיה רוחנית, כי הדעת איננה נתונה לעניינים שנשגבים מהחומר, ממצוקות היום יום. לכן כשמשקיפים מנקודת מבט אוניברסאלית, מדברים, למשל, על 'חשכת ימי הביניים'. ברם, אצלנו עם ישראל, 'ימי הביניים' היו ימים לא של 'חשכה' אלא של 'אור'. כל יצירות הענק של רבותינו הראשונים היו באותה תקופה. גם ה'תלמוד בבלי' נכתב בתנאים של מצוקה – "במחשכים הושיבני – זה תלמוד בבלי". עם ישראל התגלה במלא זהרו ויפעתו דווקא בעידנים של "חושך", בתקופות של נסיונות, העלמות והסתרים.
כל זאת ללמדנו, כי ה"השתא עבדין" איננה סתירה למציאות האמיתית של 'בני מלכים' ו'בני חורין'. לאמיתו של דבר, זה מה שהתרחש בעת יציאת מצרים: יצאנו לא רק מגלות פיזית, השתחררנו לא רק מגלות רוחנית – ממ"ט שערי טומאה, אלא יתירה מזו: ביציאת מצרים נולד עם חדש, עם מסוג אחר שאיננו דומה לכל גוי אחר. נולד עם, ששום כוח שבעולם איננו יכול ליטול ממנו את עצמאותו, את חירותו הנפשית הרוחנית. אמנם חזרנו לגלות: גלות בבל, אשור, פרס, רומי, עברנו שואה איומה, ועד היום הזה הגלות המרה עדיין נמשכת, אבל כל זה איננו נוגע ואיננו פוגע ב'מלכות' הנפש, בתכונת ה'מלכות' המקננת בנשמתה של האומה. איברא, כמו כל דבר שתלוי בבחירה החופשית, אם יהודי, כיחיד או כציבור, יתעקש דוקא להיות 'עבד' - הבחירה בידו, וחבל שכך, אבל אם יחליט בכל זאת לעשות את אשר ההשגחה העליונה מצפה ממנו, ולהיות בן חורין, וכהוראת חודש ניסן להרגיש 'מלך' – 'מודיע' לו ליל הסדר, כי בידו הדבר, וניתנו לו כוחות לכך.
דהיינו כך: אם חלילה בדוקא יעדיף היהודי להיות מאזוכיסט, איש לא ימנע ממנו מלהתנהג כ'עבד' – עבד ליצריו, עבד להלכי הרוח הפופוליסטיים, עבד לשטיפת מוח מזדמנת, עבד לאומות העולם שסביבו. ברם, הוא גם יכול ומסוגל, ולמרות שנכון לרגע זה עדיין לא זכינו לגאולה ואף לא לתחילתה – להתרומם מעל עצמו ומעל הסובב וסוחף אותו – להכריז על עצמו, מה שבא לידי ביטוי בהליכותיו והנהגותיו: בן חורין אנכי, עבד למלכו של עולם, וכבר לימדונו רבותינו ש"עבד מלך – מלך".
וחודש ניסן, חודש הגאולה, מעניק את הכוחות, להיגאל גם בתוככי מצב של גלות, לחשוף ולהוציא לאור את ה'מלכות' שבתוכנו. וכל זאת, תוך כדי ציפייה דרוכה, להיות ועוד בימים אלה, לבני חורין גם במובן הפשוט ביותר, וכך לזכות השתא להקריב קרבן פסח ביחד עם גואל צדק בבנין אריאל, ובגאולת ישראל, ובלב מלא שמחה השנה נתחיל בעזר ה' את שולחן הסדר בהכרזה מרוממת: "השתא בני חורין"....