בנימין נתניהו הושבע כראש ממשלת ישראל, ממשלה הכוללת את כ-ו-ל-ם, גם ברק וגם ליברמן וגם ש"ס, כלומר כל השותפים של 
ממשלת נתניהו היא בלי הליכוד ומרצ. התשלום המופרז ששילם נתניהו, לשותפיו בכלל ולחצי-העבודה בפרט, הותיר את הליכוד עם הרבה שרים אבל כמעט ללא תיקים משמעותיים בממשלה וללא ועדות מרכזיות בכנסת
קדימה בממשלת אולמרט-לבני, הממשלה שהובילה את ישראל ל-2 מלחמות כושלות, ועד היום אינה מודה בכך ואינה מבינה מציאות עגומה זו. בייחוד אמורים הדברים בקשר לציפורת החוץ המרחפת והמנותקת.
מנגד, למראה הרכב הממשלה, קשה שלא להיזכר בכלל שקבע ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, ולפיו ממשלה תיכון בלי חרות ומק"י. ואמנם, ממשלת נתניהו היא בלי הליכוד ומרצ. התשלום המופרז ששילם נתניהו, לשותפיו בכלל ולחצי-העבודה בפרט, הותיר את הליכוד עם הרבה שרים אבל כמעט ללא תיקים משמעותיים בממשלה וללא ועדות מרכזיות בכנסת.
אפשר להבין את רצונו של נתניהו בממשלה רחבה ככל האפשר, אבל קשה להבין את המצב שבו הן השותפים הטבעיים והן נבחרי הליכוד נשארו בחוץ. האם לא היה נכון יותר להקים תחילה ממשלה הנשענת על 65 ח"כים, ורק אחר-כך לצרף את אהוד ברק ואנשיו? כאשר מנחם בגין הקים את ממשלתו ב-1977, כך הוא נהג, ומפלגת ד"ש הצטרפה לממשלתו מאוחר יותר וקיבלה תיקים שנשמרו עבורה.
ככל הנראה מה שהדריך את נתניהו הוא המציאות השוררת בישראל מאז ומתמיד: הימין בישראל, גם כשהיה בממשלה, לא היה בשלטון. הכת השלטת למעשה לא הכירה בבחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב-1996 ומררה את חייו; אם נתניהו היה מקים היום ממשלה הנשענת על 61 ח"כים, התקשורת היתה מציגה אותה כממשלת ימין צרה וקיצונית. מאידך גיסא, לא הפריע לכת השלטת שיצחק רבין נשען על גוש של 61 ח"כים (העבודה, מרצ והערבים) כאשר הקים את הממשלה שהובילה את ישראל לאסון אוסלו. אז הריעה הכת השלטת לממשלת השמאל הצרה והקיצונית.
תוצאות הבחירות האחרונות, למרות שהעידו על תזוזת הבוחרים ימינה, אינן משתקפות בהרכב הממשלה. תדמיתית, נתניהו ניצב במרכז, בין ברק לבין ליברמן. תרמה לכך גישתו של ברק, שהשכיל להבין את מה שציפי לבני אינה מסוגלת להבין: אין טעם לדרוש ו
תוצאות הבחירות האחרונות, למרות שהעידו על תזוזת הבוחרים ימינה, אינן משתקפות בהרכב הממשלהלהכתיב את הסיסמא של 2 מדינות ל-2 עמים, שציבור הבוחרים פסל בצדק, כי הרעיון – המבוסס על טרנספר כוחני של מאות אלפי יהודים מבתיהם בלב ארצם – הוא אנטי יהודי, אנטי דמוקרטי, אנטי ציוני, אנטי מוסרי, וגם בלתי מעשי.
מעשית, נתניהו שבוי בידי ברק וליברמן, שרי הביטחון והחוץ שלו, שניהם בעד מדינה פלשתינאית. בניגוד לתדמית הדוברמן, ליברמן זכה להישגו בבחירות בגלל סיסמאותיו נגד ערביי ישראל, מה שיצר לו את תדמית הימין הקיצוני בעיני הכת השלטת. למעשה ליברמן קרוב יותר ללבני בתפישתו המדינית. אילו היתה לבני זוכה, חס וקדימה, בעוד מנדטים אחדים, היא היתה מצליחה להקים ממשלה עם קדימה, ישראל ביתנו, העבודה ומרצ, ממשלה שהיתה גוררת את ישראל לאסון כבד יותר מאוסלו.
המציאות הפוליטית שנוצרה בבחירות 2009 יצרה לנתניהו מצב מסובך מאין כמותו. כדי להתמודד, עליו לשנות את סדר היום הלאומי. אם ב-16 השנים האחרונות עסקו ממשלות ישראל בהקמת מדינה לאויב, על ממשלת נתניהו לשנות את סדר היום הלאומי ולעסוק בבעיותיה של מדינת היהודים.
אם לבני התעסקה במימוש תביעת השיבה הערבית ליהודה ושומרון תחילה ולתחומי "הקו הירוק" בהמשך, על ממשלת נתניהו לעסוק בייעוד הציוני האמיתי – ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. לשם כך רצוי לשדרג את תפקיד שר העלייה והקליטה למעמד שר בכיר ונחשק. בעיות החינוך והכלכלה צריכות לקבל עדיפות ביחס לבעיה האיראנית שממילא אין בכוחה של ישראל לטפל בה ולבעיה הפלשתינאית, שאינה צריכה להיפתר בארץ ישראל המערבית.