ליל שבת קודש, פרשת אמור תש"מ, קבוצת מתפללים שסיימה תפילתה במערת המכפלה פונה אל בית הדסה לפגישה עם בני משפחותיהם הנמצאים שם במחאה על כך שהממשלה לא מניחה ליהודים להתיישב בחברון, איתם בחורים מישיבת ניר בקרית ארבע ואורחים רבים, חלקם מחו"ל. ולפתע בהגיעם לבית הדסה, אש ותמרות עשן, התקפת מחבלים רצחנית. ששה מהם נהרגו ורבים נפצעים. בין ההרוגים חברי וידיד נפשי צבי מנחם גלאט הי"ד.
צבי עלה מארה"ב בגיל 16 "מהארץ השבעה והעשירה, מהגולה הפורחת והשלווה". גם אם הוא שאף ללמוד תורה, יכול היה ללמוד שם באחת הישיבות המפורסמות, אך הוא ראה את עתידו בארץ, רצה ללמוד תורה באווירת ארץ ישראל ולהיות אחד מבניה-בוניה, ולא זו בלבד, הוא לא יכול להבין את אדישות הציבור הדתי בחו"ל ואת אי היענותו לצו השעה לעלות ארצה ולהיאחז בה. "איך יתכן שביום הזה שהשערים פתוחים לרווחה יבחרו היהודים להישאר בגלות ולראות שם את ביתם לאורך ימים? איך יתכן להתעלם מקיום מצוות 
רצה ללמוד תורה באווירת ארץ ישראל ולהיות אחד מבניה-בוניה, ולא זו בלבד, הוא לא יכול להבין את אדישות הציבור הדתי בחו"ל ואת אי היענותו לצו השעה לעלות ארצה ולהיאחז בה
יישוב ארץ ישראל שכל גופי תורה תלויים בה?" (מדברי הרב ישראלי זצ"ל).
כבר בעלותו למטוס שהביאו לישראל חש צבי שמהפכה פנימית מתרחשת בו ושהוא משתנה לבריה אחרת לגמרי וכך כתב: "זה הדבר החשוב בחיי, זה היום העליון בחיי... ברגע זה אני לא יכול להבין איך חייתי בארה"ב. אני מרגיש כבחור משנת 48' כאשר קמה המדינה, לי - הקמת המדינה מתרחשת עכשיו – זה נפלא!".
ומאז עלה לארץ, הקדיש עצמו לבירור מצוות העלייה לארץ לפרטיה, בלקטו ממקורות ראשונים ואחרונים זכה לערוך בירור מקיף במצוה זו תוך בירור במצות ישוב ארץ ישראל בכללה. את ספרו הוציאו חבריו לאחר מותו ונקרא "מעפר קומי". הרצון שלו לעורר את עם ישראל לעלייה, ודאגתו שמא שואה נוספת עלולה להתרחש על עמנו, זיכו אותו להוציא ספר ברמה תורנית גבוהה. וכך כתב מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל בהסכמתו לספר: "נתפעלתי לראות את יקרת ערכו של המנוח הקדוש זצ"ל וכוחו בתורה, אדם צעיר זכה לסכם, לברר וללבן בהיקף גדול ובעיון חזק את החומר העצום שאסף... במצות חובת העלייה לא"י ויישובה... ידעתי שרבות עמל ויגע ולא נתן מנוח לנפשו בדונו בהתלהבות בנושא זה שמילא את כל לבו והגיונו והיה מתריע בויכוח תורני אצל כל ת"ח גדול... ותבע מכולם שיגלו דעתם בנושא כדי שיצא מכך תועלת לכלל... וכעת נוכחתי - כותב הרב שפירא זצ"ל - שזכה ללבן דברים בכישרון גדול מעבר לגילו הצעיר".
בהקדמתו לספר סוקר צבי הי"ד בסקירה נפלאה את כל הקריאות האלוקיות אל עם ישראל לשוב אל ארצו. לעתים נשמעה הקריאה ולעתים הוחמצה השעה ואז "דודי חמק עבר"... עמנו נשאר בגלות וסובל ממנה עוד ועוד. והנה כותב צבי "במדינת ישראל קם העם לתחייה, הארץ ששמרה לנו אמונים בהשאירנו אותה שוממה וגלמודה, מאירה לנו פנים ונותנת פרותיה בעין יפה. ארץ ישראל הפכה למרכזו של העם היהודי בכל השטחים... אנו מטפלים בתורת ישראל ולימודה, דואגים לא"י ויישובה, אולם את עם ישראל, את אחינו היושבים גולים חוץ לשולחן אביהם, אותם אנו שוכחים. מרבית עמנו שבגלות, מתבולל בפועל ממש, ואנחנו - האם בשקט ובבטחה נוכל לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה?!' עלינו, בני א"י ובני התורה שבא"י, מוטל התפקיד. יש דין ויש דיין ועלינו לזכור זאת, ואם גם בפעם הזאת לאחר שכבר החילונו בפתיחת הפתח המוטל
את עם ישראל, את אחינו היושבים גולים חוץ לשולחן אביהם, אותם אנו שוכחים. מרבית עמנו שבגלות, מתבולל בפועל ממש, ואנחנו - האם בשקט ובבטחה נוכל לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה?!'עלינו, נתעצל ונתעלם מהמוטל עלינו, נצטרך אנו ליתן את הדין לפני ריבונו של עולם, שופט כל הארץ, דין הבית העלוב ייתבע מאתנו. לכן נחקוק אל לבנו את דברי מרן הרב קוק זצ"ל ולאורם נפעל "ועל ידי חיזוק היישוב והִתרבות אחינו בני ישראל בארץ הקודש תהיה הגאולה בקרוב יותר כי זה פשוט שהגאולה תלויה בריבוי אחינו, עם קדוש בארץ הקודש, וכפי ריבוי שיבתם של גאולים תתרבה הברכה העליונה להחיש גאולה" ('מעפר קומי' עמ' לט).
בדברים אלו חי צבי בפועל ממש ומה שתבע מאחרים תבע קודם כל מעצמו – ביומניו שנתגלו אחרי מותו נמצאו דברים נפלאים שמלמדים גם על מעלתו הגבוהה בעבודת ה', וכך כתב "הייתי יכול ללמוד יותר בזמנים הפנויים ובאוטובוס... אני צריך לעבוד על זה לעמול בתורה, ממש לאמץ את הכוחות השכליים שלי כמו שאני מאמץ את השרירים שלי בשכיבת השמיכה ה-20." ועוד כתב – "לא בירכתי ברכת המזון בכוונה הבוקר. צריך לחשוב כל הזמן איך להתקרב לה'. האהבה צריכה להיות תמיד אהבה לכל".
"לא לבזבז זמן, זה בזבוז חיים. ביטול תורה – זה מאבד עמו לדעת. שנאת חינם – מקלקל ומטמטם את האדם. תפילה, זה קשר עם הקב"ה וכאילו דלק לחיי. אם אני מזניח את התפילה אני מזניח את הקב"ה ופשוט מקבל רבע מהדלק למנוע שלי. אמונה וביטחון – זה היסוד . ארץ ישראל – היא האור הצח שמחיה אותי. עם ישראל – הוא הגוף המושלם שלי, אני אבר ממנו. תורת ישראל – מסיכת החמצן שלי, אלוקי ישראל הוא אבי" (מתוך חוברת 'הצבי ישראל' בעריכת ידידו הרב דוד אביחיל שליט"א).
בן 21 בלבד היה צבי בעלותו בסערה השמימה בליל שבת פר' אמור אור לי"ז באייר. על אף גילו הצעיר זכה והתעלה במעלות התורה והיראה ואף זכה לחבר חיבור חשוב זה. נזכה מתוך התעוררות זו לראות את עמנו קם מעפרות הגלות ושב לארצו לכונן ישועתנו השלמה.
-----------------------------------------------------------------
המאמר פורסם בעלון באהבה ואמונה של מכון מאיר