אבא אבן, שר החוץ בשנים 1966-1974, נחשב לסמן קיצוני שמאלי, אך דווקא הוא האיש שטבע את המושג "גבולות אושוויץ" בהתייחסו לקווי 67. למה אושוויץ? הגדיר בוגי יעלון: "גבולות 67 אינם ברי הגנה". האלוף גיורא איילנד פירט יותר: "ברגע שכביש 6 נשלט בטווחים של מטרים באש של מקלעים ואר-פי-ג'י... ברגע שאתרים אסטרטגיים במדינת ישראל הם בטווח ירי של טיל סאגר... אם יש לך את המטוס המתקדם ביותר בעולם, אבל הוא לא יכול להמריא מכיוון ששדה התעופה נמצא בטווח יעיל של נשק מדויק - יש בעיה... אני למשל חושב שאי אפשר להבטיח את ביטחון מדינת ישראל ללא רמת הגולן" ("הארץ" 6.4.06).
לסיכום: הטבעת האיראנית הקונבנציונלית הסוגרת עלינו מלבנון, סוריה ועזה תחסל אותנו סופית אם תושלם ממזרח, ביו"ש.
טיפשות, רפיון, שחיתות וחוסר האחריות מצד רובה של ההנהגה הישראלית לדורותיה, ובייחוד בעשור האחרון, הביאו את המדינה למצב ביטחוני קריטי, כשכעת הבשילו כל הטעויות וצמחו למימדים מפלצתיים, ובתנאים הגרועים ביותר.
האובססיה הקלינית של "סיום הכיבוש", המשולבת עם גן העדן של הכסף הגדול, הקל והשחור שסיפקו הקשרים עם הרשות הפלשתינית, הובילו את 'החוגים הקובעים' לנווט בציניות את מדיניות החוץ והביטחון לכיוונים המנוגדים לאינטרסים הקיומיים של ישראל
האובססיה הקלינית של "סיום הכיבוש", המשולבת עם גן העדן של הכסף הגדול, הקל והשחור שסיפקו הקשרים עם הרשות הפלשתינית, הובילו את 'החוגים הקובעים' לנווט בציניות את מדיניות החוץ והביטחון לכיוונים המנוגדים לאינטרסים הקיומיים של ישראל. רשימה חלקית כוללת את אי דיכוייה המהיר של האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו והקמת הרש"פ, מימונה ושימורה למרות מסע הרצח שניהלה נגדנו. במקום לטפל באיום האטומי שצמח אצל אחמדיניג'אד המטורף בעל האידיאולוגיה הנאצית, בעודו באיבו, העדיפו את השמדת גוש קטיף והקמת סניף איראני ברצועת עזה תמורת ביטול תיק פלילי וציפיה לעמלות משדה הגז ומבתי קזינו שתוכננו לקום על חורבות הישובים. היעדרה של מערכת הסברה רצינית, והפקרת החלטות גורליות בידיו המגלומניות של אהרון ברק, אלו דוגמאות חלקיות בלבד של מדיניות אנטי ישראלית שתחילתה באידיאולוגיה מופרכת שהתנפצה לרסיסים על סלעי המציאות, והמשכה בבטלנות, איוולת ושחיתות.
בחירתו של נשיא אמריקאי בדלן, מנותק מהמציאות, פרו ערבי, המוכן להשליך את ישראל כטרף לפיוס האיסלאם, מצטרפת לתמונה שחורה משחור וממחישה לאן הגענו כתוצאה מהכרסום והויתורים על נכסים לאומיים ואסטרטגיים.
כעת, כתוצאה מ"הישגי" הממשלות הקודמות, עומדות לפתחו של בנימין נתניהו שתי בעיות קיומיות – הגרעין האיראני וגבולות אושוויץ (תחת סיסמאות "שתי מדינות", "שלום" וכו'). לאובאמה יש תנאי: תמורת האישור לישראל לתקוף את איראן, תקיפה שתציל את האנושות ובייחוד את האיסלאם הסוני, או אפילו רק תמורת הבטחה למטריית הגנה אטומית אמריקאית מתוך השלמה עם איראן גרעינית, הוא דורש נסיגה לגבולות 67'. "איזו אושוויץ תעדיפו, מר נתניהו? עליך לבחור להתבשל ע"י האטום האיראני, או לסגת לגבולות שבהם יחסלו אתכם באופן קונבנציונלי". זוהי המשמעות היחידה העומדת מאחורי כל מה שעומד ראש הממשלה לשמוע באמריקה. בחירה באופציה של נסיגה תיתן אמנם רווח של זמן, אך תבטיח סופית את השלמתו של הפרוייקט הגרעיני האיראני.
נוכח 'הצעה נדיבה' כזו הייתי מציע לנתניהו להגיב כמו מנחם בגין כלפי תכנית ה"שלום" והנסיגה של הנשיא רייגן מ-1982, כשדחה מיד את התכנית כולה ועל הסף. כיום חייבים בנוסף לדחייה לתקוף באיראן. זו דרך קשה ביותר, אך זו הברירה היחידה שנותרה לנו אם אנו רוצים להמשיך להתקיים.
אך מול המופת שהציב בגין כשקטע את תכנית רייגן, מאכזב לראות כיצד שלח נתניהו לקראת הפגישה עם אובאמה דווקא את שמעון פרס לפלס לו את הדרך, האם לא ברור שהחתרן הבלתי נלאה יזרע, כדרכו, כל מוקש אפשרי בכל המסלולים פרט לזה המוביל לגבולות אושוויץ?