סרטו הנוגע ללב של יאיר אלעזר, הבן של דדו, שהוקרן בערוץ הראשון של הטלוויזיה, עשה משהו; אך צריך לזכור מי עשהו. זה אינו מחקר היסטורי, אלא עוד מערכה, שמנהלים משפחת אלעזר וחבריו בשמו של דדו – למן הרגע, שנאלץ לעזוב את קרנות המזבח.
"בסרט המצוין שהכין בנו של דדו יאיר והוקרן לאחרונה בערוץ הראשון חזרנו לאותם ימים ובעיקר לתחושה הקשה של אי הצדק שנעשתה לדדו" – כותב ד"ר עפר דרורי – "אשתו של דדו אומרת בסרט (ציטוט מהזיכרון בלבד) 'התרגלנו והשלמנו עם מותו של דדו, אבל גם אחרי שלושים ושש שנים לא התרגלנו למסקנות הוועדה ולחוסר הצדק שנעשה לדדו מהן'".
דדו אינו הרמטכ"ל הראשון, שנכשל בתפקידו בצה"ל, אך אם איני טועה, על שמו של אלעזר רשום הכישלון החמור ביותר של צה"ל מאז הקמתו
דדו אינו הרמטכ"ל הראשון, שנכשל בתפקידו בצה"ל, אך אם איני טועה, על שמו של אלעזר רשום הכישלון החמור ביותר של צה"ל מאז הקמתו.
הביצועים החיוורים של צבא היבשה במלחמת ששת הימים מחווירים נוכח ההישגים הקרקעיים המדהימים שנבעו מהתמוטטות הצבא המצרי לאחר מבצע "מוקד" של חיל האוויר (שהמטכ"ל ה"ירוק" התנגד להפעלתו מאז תחילת שנות השישים). יתר על כן, הסוכרייה החשובה היה שחרור ירושלים – למרות הכישלון של אלוף עוזי נרקיס בניהול הקרבות על ירושלים – כישלון, שעלה בדם רב ומיותר.
כך התדרדר צה"ל אל כישלונו במלחמת ההתשה – כישלון על הקרקע וכישלון במערכה האווירית.
שום דבר לא נלמד, ולא הובן, ובשישה באוקטובר נלחמו הצבא המצרי, הצבא הסורי וחילות המשלוח מיתר מדינות ערב בצבא הישראלי ממלחמת ששת הימים. הם הכירו את תורתו, וידעו היטב לנטרלה. הם ידעו, שלא למד בשחצנותו דבר, וידעו, שימלא את האוויר במלל ריק, שאין לו ביסוס. הם קיוו להביסו, ולביישו; והצליחו בשתי משימותיהם.
את צה"ל הכינו למלחמה שני גנרלים כושלים שמשה דיין, שר הביטחון, נאלץ לקבל בקומבינה פוליטית של מפא"י ההיסטורית: חיים בר-לב ודוד אלעזר. את שניהם הכיר מתקופת היותם קצינים בכירים בצבא, ערב מלחמת סיני (בר-לב הוליך את חטיבת "גבעתי" אל רגעי השפל הגרועים ביותר בתולדותיה; דוד היה עוד בכיר במטכ"ל; ולשניהם היו סיפורים מתש"ח ...), ולא אהב במיוחד. דיין נאלץ לקבלם, כיוון שהתנאי למינויו לשר ביטחון (מחוץ למפא"י) ביוני 1967 היה, כנראה, שלא יתערב בניהול הצבא. זה הופקד בידי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון.
שום דבר לא נלמד, ולא הובן, ובשישה באוקטובר נלחמו הצבא המצרי, הצבא הסורי וחילות המשלוח מיתר מדינות ערב בצבא הישראלי ממלחמת ששת הימיםכמו כולם – דיין לא האמין, שהערבים יתקפו; ולכן, חיכה בקוצר-רוח, ששניהם יסיימו את כהונתם, וייעלמו מחיי הביטחון הישראליים. היו באמתחתו כמה "אסים", שלדעתו (אם יאשרוה זקני מפא"י), יוכלו להנהיג היטב את הצבא. אלי זעירא – מי שהיה ראש לשכתו, ואך שב למטכ"ל מכהונתו כנספח צה"ל בוושינגטון – היה, כנראה, אחד מה"אסים".
תרומתו העיקרית של דיין לצבא בשנות כהונתו היה עידודו של אריק שרון במאבקיו מול בר-לב ומול אלעזר. בכך חבר לפנחס ספיר, שר האוצר ממפא"י, שחשש פן יפרוש שרון מהצבא ויחזק את גח"ל. לכן, למורת-רוחו של הרמטכ"ל מינו זקני מפא"י את שרון לאלוף פיקוד הדרום.
ומה היה לשר הביטחון להגיד בעניין? כמעט כלום. בוועדת אגרנט הגדירו זאת כ"עצות מיניסטריאליות".
לא הייתי מעולם חסיד של דיין. אישיותו דחתה אותי תמיד, וידי כואבת כל אימת שאני צריך לכתוב משהו חיובי עליו. ובכל זאת, צריך להודות, שלמרות כל חרושת השמועות עליו – לא התמוטט, אלא ראה את הדברים בעין פקוחה לרווחה ומציאותית. מי כמוני יודע, שלפעמים שתומי-עין רואים הרבה יותר טוב מפקוחי-עין.
דיין נדהם, כנראה, מהתמוטטות מערכת הפיקוד והשליטה בפיקוד הדרום ובפיקוד הצפון. התאוששות פיקוד הצפון הייתה בגדר נס. בפיקוד הדרום קרה כל הצפוי, ומרפי קודם מטר"ש לאלוף במהלך המלחמה. לכן, תמך דיין כמעט אוטומטית בכל מאבקי שרון בעדר החמוֹרים, שניהל את הלחימה בדרום. כנראה, הבין שרק שרון היה מסוגל לשנות את התמונה הקודרת.
כמה נקודות קריטיות צריכים לזכור המנתחים את תפקוד אלעזר במלחמת יום הכיפורים:
1. אלעזר ניהל את הלחימה בימיה הראשונים כשהיה בלתי-כשיר. הוא קדח מחום גבוה עקב דלקת בשיניו, שהוחרפה בגלל טיפול רפואי לקוי, שקיבל מרופא שיניים צבאי.
2. בשנים-עשר באוקטובר הציע המטכ"ל של אלעזר לממשלת גולדה להפסיק את האש (=להיכנע) על אתר.
3. אלעזר היה ראש אג"ם במטכ"ל לפני מינויו לרמטכ"ל, ולפיכך אחראי ל(אי-)לימוד לקחי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה.
4. לרמטכ"ל אחריות אישית מלאה להכנת הצבא למלחמה – כולל כוננותו.
על פחות מהתבוסה – על הבלגאן הנורא, שכל בני דורי זוכרים היטב ועל הפקרת הלוחמים בקווי האש – היה אלעזר צריך ללכת הביתה...במלחמת יום הכיפורים ספגנו את הכישלון החמור ביותר בתולדות מלחמותינו. כתוצאה מהכישלון בה נסוגונו מסיני, מקוניטרה ומשני מוצבים בדרום רמת הגולן. צבאות מנצחים מעולם לא נסוגו לעמדות גרועות מאשר בתחילת המלחמה.
על פחות מהתבוסה – על הבלגאן הנורא, שכל בני דורי זוכרים היטב ועל הפקרת הלוחמים בקווי האש – היה אלעזר צריך ללכת הביתה, או לעשות מה שנהוג בקרב קצינים וג'נטלמנים. בכל מקרה, הובטחה לו לוויה צבאית מפוארת.
במקום זאת – נקט במאבק לטיהור שמו, ובמהלכו נפטר. הסרט של יאיר, בנו, הנו אך ירייה נוספת בקרב האבוד הזה.
מציקה לי הערצת הגנרלים שלנו – גם כשהם כושלים. לו היו לממסד הביטחוני אומץ ואחריות ציבוריים, היה חושף את כל מסמכי ועדת אגרנט. אין בהם דבר (והאמינו – הכל כבר אינו רלוונטי, אחרי שלושים ושש שנה, אני מקווה). החיסוי והאיפול נועדו לכסות על ישבניהם של מנהלי הביטחון על מנת שהעם היושב בציון לא יידע עד כמה בלתי מוכשרים בעליל המה.
אין לכך שום קשר לעובדה, כי היה צורך לבוא חשבון עם ההנהגה המדינית, שהוליכה את ישראל לכישלונה ולא תיקנה את מחדלי הדרג הצבאי. זה תפקידו של הבוחר ולא של ועדת חקירה. ליתר בהירות: דיין, גלילי, אלון, ספיר וחבריהם למחדל, כמו גולדה מאיר, היו צריכים גם הם ללכת בעקבות הכישלון הנורא.