בימים אלה,ימי חודש אייר "כל הארץ דגלים דגלים". "דגלי הלאום" סמלי המדינה, נורות צבעוניות,סיסמאות, קלישאות, פזמונים ומה לא, והכל למען תכלית אחת: נסיון להחדיר ולהחזיר לאזרח את רגשי הלאומיות והפטריוטיות למדינתו ולעמו.
וזה מחזיר אותי 18 שנה לאחור עת ביקרתי בפעם הראשונה במדינות 'חבר העמים' ('ברית המועצות' לשעבר). בביקור זה לא יכולתי לפספס את מבול ה'גאווה הלאומית' ששטף שם את הרחוב: על כל גבעה ומתחת לכל עץ רענן איזה פסל של סטאלין,לנין, סברדלוב, טרוצקי, כרושצ'וב. בכל קטע רחוב צצה איזה אנדרטה, בכל חצי קילומטר – משתרע שטח מגודר ומוגדר לטקסים ומסדרים. הדגלים האדומים והכוכבים האדומים סמלי המהפכה התנוססו בגאווה אפילו מעל מצבות בבתי קברות...
גם החדרת רגשות לאומים ויצירת זיקה לארץ, נאמנות לבטחונה, אחריות לתושביה – כל אלה לא נקנים ע"י צרמוניות של משרד ההסברה או 'תכניות לימודים' נבובות של משרד החינוך
והנה אך שנה לאחר מכן שוב ביקרתי ברוסיה ובאוקראינה, ולהפתעתי – חיוורון טוטאלי השתלט על המדינה האדומה: ה-כ-ל כמגדל קלפים פשוט קרס, נמחק. פסלי בזלת ענקיים, יקרים וכבדים הושלכו כדומן על פני האדמה, לא עוד תמונות של מנהיגים, הלאה המנונים, חסל סיסמאות ואמירות שחוקות. בבת אחת התפוררה כל התפאורה...
* * * * *
כי זאת יש לדעת: לחנך, לעצב השקפת עולם – אי אפשר ע"י סיסמאות ומוצגים ויזיאוליים גרידא. חינוך הוא קודם כל יציקת תוכן ומשמעות. גם החדרת רגשות לאומים ויצירת זיקה לארץ, נאמנות לבטחונה, אחריות לתושביה – כל אלה לא נקנים ע"י צרמוניות של משרד ההסברה או 'תכניות לימודים' נבובות של משרד החינוך. משל למה הדבר דומה? לבית עסק המפרסם את עצמו ע"י שילוט בולט, אלא שדא עקא: כשנכנסים לחנות עצמה מתברר שהמדפים ריקים.
אם לא נתעשת, אם לא נתחבר לתוכן יהודי שורשי, אם לא נחזור ונתרפק שוב על דפי הגמרא המצהיבים, אם לא נשוב ונחיה ביום יום לאור ערכי הנצח מהם צמחנו, חלילה: אם אך נמשיך ללהג ולדקלם מושגים ערטיאליים של 'ציונות' ו'יהדות' – בצורה כזו 'העסק' עלול חלילה לקרוס. ב'ברית המועצות' זה התרחש אך אחרי כ-60 שנה בלבד.
* * * * *
אי אפשר, למשל, לפטפט על הצורך לדאוג לבטחונה של המדינה, ובעת ובעונה אחת לשטוף את המוחות אודות חזון "2 מדינות ל-2 עמים" - מתכון בטוח לחיסולה של המדינהאיברא, גם במקורותינו שנינו ומצינו ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", היינו, שיש גם ערך לביטויים חיצוניים שעניינם לעורר לבבות ומחשבות, ברם, במה דברים אמורים? שהביטוי החיצוני איננו עומד בסתירה ובקונפליקט עם התוכן. אבל חנות המכריזה על עצמה כמי שמוכרת פוך וצמר גפן, ובפועל מתברר שהיא בעצם משווקת מסמרים וסיכות – אין לך אבסורד גדול מזה. אי אפשר, למשל, לפטפט על הצורך לדאוג לבטחונה של המדינה, ובעת ובעונה אחת לשטוף את המוחות אודות חזון "2 מדינות ל-2 עמים" - מתכון בטוח לחיסולה של המדינה.
אי אפשר להטיף לדמוקרטיה ולערך חופש הבעת דעה, וביחד עם זה לסתום לציבורים שלמים את הפה. הדעת לא סובלת את תופעת הבוז ל'נערי הגבעות' המאמינים בקדושת הארץ, אך מאידך לסגוד ל"הולי-לנד" רק כאשר הוד טומאתו מגיע לארץ. טמטום מוחלט לדרוש מארגוני הטרור שיכירו בנו כמדינה יהודית ובאותו זמן לייבא לארץ אלפי גויים רוסים, תיילנדים, רומנים פיליפינים, סודנים - אשר אט אט מתערים כאן ומתחתנים, רחמנא ליצלן, עם ילדינו. בקצור: בלתי אפשרי להמשיך בזלזול הכה בוטה באינטליגנציה של אנשים ומיוחד של צעירים. יש גבול לכל פעלול, יש סוף לכל תעלול!