זכות גדולה נתגלגלה, לנו , בני הדור של שחרור ירושלים, כמו מתת שמים, נתוסף לנו חג בלוח השנה, הממלא אותנו תחושה, של חלום יפה, שנתגשם פתאום. מסוג החלומות שהן אחד משישים שבנבואה. בגיל העשרה היינו אז, בתשכ''ז עת הדהד קול מבשר ואומר: ''הר הבית בידינו''...
אזכור את מעגל הרוקדים, סובב סובב בבית המדרש של ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה: ''יבנה המקדש עיר ציון תמלא''... כך בקולות ניחרים, שבקעו את כל הרקיעים, במשך שעות, עם מורנו הדגול, הרב משה צבי נריה זצ''ל. חמישה ימים לאחר מכן, כבר שעטנו, כל בני הישיבה על רבניה, כאחוזי תזזית, בדרך אל הכותל.
''...היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה''. הלומי הוד, הילכנו בין
סמטאות העיר העתיקה, שוחקים כמין בת שחוק של רבי עקיבא, נערי ישיבת בני עקיבא, שלא פסק מפיהם שירת הודיה.
בהמשך לימודיי בישיבה שבין החומות, ''ישיבת הכותל' , הלכו תחושות אלו והעמיקו, סוגיות הקודש והמקדש, בהלכה ובאגדה ואף בשיחות חולין של תלמידי חכמים, הפכו את הציפייה למימוש חזיונות הנביאים, למשהו מוחשי.
היינו כחולמים, אך גם ראינו בעינינו את קוממיות הריסות העיר העתיקה, זכינו מדי יום למנה גדושה של נטפי אור, מאור הישועה הזרוחה, שהבליח בכל קיר נטוי שנבנה ובכל ''גדר הדחויה'' ששופצה... בתי כנסת שקמו ברובע היהודי, בתי מדרש שהחזירו עטרה ליושנה
היינו כחולמים, אך גם ראינו בעינינו את קוממיות הריסות העיר העתיקה, זכינו מדי יום למנה גדושה של נטפי אור, מאור הישועה הזרוחה, שהבליח בכל קיר נטוי שנבנה ובכל ''גדר הדחויה'' ששופצה... בתי כנסת שקמו ברובע היהודי, בתי מדרש שהחזירו עטרה ליושנה, ותושבים יהודים שהחלו לאכלס את חרבות ירושלים... זכינו כי נתקיים בנו ממש: ''...כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון פצחו רננו יחדיו חרבות ירושלים כי ניחם ה' עמו גאל ירושלים''.
מו''ר הרב ישעיהו הדרי, איש אשר רוח אלוקים בו, ידע לצרף מעשה ללימוד, תחושת הראשוניות בעיר העתיקה, הייתה הבסיס עליו נבנתה קומתנו הרוחנית , בחינת :''אל תקרי בניך אלא בונייך''... מי שזכה לחבוש את ספסלי בית המדרש של ''ישיבת הכותל'' באותה תקופה, חש עצמו נבנה בתוכו פנימה, עם כל אבן שהוקמה מחדש, בסמטאות הרובע היהודי. שיחות הרב בהגות, ששולבו בהן מעת לעת, עדכונים ארכיאולוגיים, שזה עתה נתגלו ברובע, כמו סיפורים על אנשי מופת ירושלמיים וכן המפגשים ביום כ"ח אייר, עם ''נקיי הדעת שבירושלים'', הטביעו בנו חותם בל ימחה.
ועוד לא הזכרנו את הכותל. הירידה בריקוד אל רחבת הכותל, מדי ערב שבת עם אותו הימנון :''ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג עם מקדשי שביעי''... כמו הורידה לנו כל שבת מחדש, מחביוני אוצרותיה הכמוסים ,של שבת מלכתא..., של ירושלים של מעלה, מטל אורותיה השמורים, רק למסתופפים בצילם של שערי ירושלים דמטה.
''קול המון כקול שדי'' שהתאסף ברחבה, ניגוני העדות השונות מגוון הסגנונות, היו כעדי לשמלת כלולותיה של ירושלים... כאותם אבני החושן שזהרו בשלל צבעים על ליבו של כהן גדול. עיר שחוברה לה יחדיו, שמחברת ישראל זה לזה (ירושלמי ב''ק ז').
כצלצלי שמע, נתערבו הנוסחים השונים, זה בזה, חסידים ומתנגדים, ספרדים מסלסלים בקולם ותימנים מגביהי קול... כל אלה היו לנימים בכינורו של משיח, שמחת אוהביה של ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו.
''כי שם היו עולים שנים עשר שבטים שהיו שבטי י-ה שומרי מצוותיו וכולם הייתה ירושלים מכילה'' (רד''ק תהילים קכ'ב ד').
מאז, עשיתי לי מנהג של קבע, עולים אנו לראות בשמחתה של ירושלים בשמחת שבטי י-ה, בכל כ''ח באייר מדי שנה. הביטוי "יום ירושלים" המיוחס במגילת איכה לבני אדום, הפך לחג המבטא את שיבת בנים לגבולם, לחג של קיבוץ גלויות ,''כולם נקבצו באו לך''. בעיני רוחי ראיתי ברינת העקרה שלא ילדה, שמעתי את ביטויי תמיהתה, ''מי ילד לי את אלה''... בראותה את ההמון החוגג ברחבת הכותל, שוכן לשבטיו, איש על דגלו ואיש על מחנהו.
י
הביטוי "יום ירושלים" המיוחס במגילת איכה לבני אדום, הפך לחג המבטא את שיבת בנים לגבולם, לחג של קיבוץ גלויות ,''כולם נקבצו באו לך''.ום ירושלים, הוא גם יום פטירתה של אימי ע''ה. הקפדתי במשך שנים, לעבור לפני התיבה ולומר קדיש לזכרה, בכותל המערבי, ששכינה לא זזה משם מעולם.
השנה, התארחנו באחד ממלונות העיר החדשה, תוך מגמה להגיע אל הכותל בשבת בבוקר, להמשיך מנהג ''יארצייט'' כמדי שנה.
מתרונן מאושר, פסעתי בדרכי אל הכותל, שמש ירושלמית, זה עתה הפציעה ואנוכי מלווה בצעיר בני, מגיע אל הרחבה שהחלה להתמלא במתפללים, עודני תוהה לאיזה מניין אצטרף והנה צדה עיני, בציבור מתפללים שישב בסמוך לגדר המפרידה לעזרת הנשים, ציבור דתי לאומי, שזיהיתי בו לא מעט אנשים של צורה, שהכרתי.
לא היה לי צל של ספק, כי אשתלב בטבעיות בציבור זה, כפי שאני רגיל עשרות בשנים.
הגיע זמן הקריאה בתורה, נגשתי לאחראי, איש גדול ממדים, בוגר ישיבת ''כרם ביבנה'', שניהל את התפילה ורמזתי לו, שיש לי ''יארצייט'', בבקשה לשבץ אותי בעליית שביעי כדי שאוכל לומר גם קדיש. על פניו ניכרה הבעה של אי שביעות רצון, לבסוף הוזמנתי דווקא לעליית שישי, בטענה כי ''כאן זה מנהג אשכנז'', ולא ניתן לשנות ולומר קדיש, טענה שגם אם נכונה היא, הושמעה בחוסר נימוס בולט, שהורידה לי את החשק לעלות לתורה, גם בעליית שישי.
נבוך משהו, עליתי לתורה ובירכתי כמיטב המסורת המוזיקאלית של בני עקיבא, בעברית תקנית ובמנגינת הבראנז'ה, סימנים שלא הותירו ספק על יכולתי להשתלב במניין אליו הצטרפתי, אף אחד לא חשד לרגע כי נחתתי זה עתה בעליית ''מרבד הקסמים'' של אבותי התימנים. לתומי סברתי, כי אך טבעי הדבר, שאנסה לבקש לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף, כפי שאני רגיל מימים ימימה, בישיבות בהן למדתי ולימדתי ובמקום מגורי הנוכחי, בקריית ארבע במחיצתם של הרב דב ליאור והרב אליעזר ולדמן שליט''א.
כאן נכונה לי הפתעה גדולה מקודמתה. נעניתי בלאו רבתי, סירוב שנתמך על ידי איש קשיש, שהחזיק החרה אחרי האחראי, לא לאפשר לי לעבור לפני התיבה, למלא חובה של ''יארצייט''.כאן נכונה לי הפתעה גדולה מקודמתה. נעניתי בלאו רבתי, סירוב שנתמך על ידי איש קשיש, שהחזיק החרה אחרי האחראי, לא לאפשר לי לעבור לפני התיבה, למלא חובה של ''יארצייט''.
אציין עוד, כי העזתי לבקש את בקשתי זו, רק לאחר ששמעתי כי האחראי פנה למישהו בקהל לגשת להתפלל מוסף והוא סירב. ''ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו''? שאלתי את עצמי נבוך ונרעש ''כי שם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה''? מצאתי את עצמי ממלמל בלי הרף... חולם, אך במהופך לחלומו של נעים זמירות, ''בשוב ה' את שיבת ציון''... האומנם זהו שברו של החלום?
''מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות ואם יאמר לך אדם , שכבר נתקבצו הגלויות ולא נבנית ירושלים, אל תאמין'' ( תנחומא בראשית ,נח י'א)
נתכנסו הגלויות, זאת ראינו בעינינו האם כבר נתקבצו הגלויות?
האומנם ישנם עוד בקרבנו אנשים, בתוך חבורת השבט פנימה, כאלה שנשמתם נגועה בנגע הפלגנות העדתית , זו המגביהה חומות של ברזל בין שבטי ישראל השונים ובין ישראל לאביהם שבשמים?!
כלום לא הגיעה העת, בקרב ציבור מחנה לומדי התורה הגואלת, להוציא אל מחוץ לתחום, כל סממן של בדלנות גלותית, המסיגה אותנו אחור?! וביותר, הכך יאה ביום חגה של ירושלים ?!
נכלם ומבויש, עזבתי את רחבת הכותל המערבי, כשעננה כבידה מעיבה על אווירת החג, מתנחם בעובדה כי ברבים מן המקומות שאני מכיר ובתוכם קריית ארבע היא חברון, מקום מגורי, מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו.