ישראל ניצבת בפני שני איומים חמורים וקיומיים לעתידה, הפצצה האיראנית והפצצה הפלשתינאית. עם כל הקושי להעריך את הסיכונים ולהחליט מי מהם חמור יותר - ועל כן מחייב התייחסות דחופה יותר - אין להימנע מן הסיווג הנדרש, שהוא חיוני בדרך להתמודדות נכונה.

מבין שתי הסכנות, זו האיראנית מוצגת על-ידי ישראל כחמורה יותר. לפיכך פועלת ישראל כדי להזעיק עולם ומלואו מפניה, אבל מכאן נובעת השגיאה האסטרטגית: אם "העולם", כלומר ארצות הברית, יפעל נגד איראן, הדבר יקרה כתוצאה משיקולים כלל עולמיים, הנוגעים לסכנה האיראנית לאירופה ולאמריקה, ולאו דווקא לישראל. וכן, הטיפול בנושא מחייב אמצעים המצויים רק ברשותה של המעצמה היחידה, ארה"ב. ממילא אין ההתמודדות הזו מצויה בטווח יכולותיה של ישראל.



כאשר ישראל מרעישה עולמות, תובעת השמדת הגרעין האיראני וקובעת שיש לעשות זאת "בכל מחיר", היא חושפת את עצמה לתביעה לשלם כל מחיר, לרבות כניעה לפצצה הפלשתינאית, ובלבד שאותו "עולם" ציני ייאות לפעול נגד האיום עליו

מכאן שכאשר ישראל מרעישה עולמות, תובעת השמדת הגרעין האיראני וקובעת שיש לעשות זאת "בכל מחיר", היא חושפת את עצמה לתביעה לשלם כל מחיר, לרבות כניעה לפצצה הפלשתינאית, ובלבד שאותו "עולם" ציני ייאות לפעול נגד האיום עליו, ובגלל אינטרסים שלו עצמו. כמובן שאין כל היגיון בהרס ישראל – וזה מה שעושה הפצצה הפלשתינאית בתהליך יעיל ועקבי במשך שנים לא מעטות – כתחליף להשמדה על-ידי פצצה איראנית, שגם אם תיוצר, ספק אם תוטל.

 צמד המלים "בכל מחיר" מוביל לשיקולים לא נכונים ולא אחראיים, בין בהקשר של מניעת הפצצה האיראנית, בין בהקשר של "מחיר השלום", ובין כאשר מדובר על שחרור גלעד שליט. "כל מחיר" הפך להיות שם קוד לדמי חסות שישראל הנסחטת נדרשת לשלם תמורת טיפול אמריקאי בפצצה האיראנית, תמורת "שלום", תמורת שחרור חייל חטוף. ההיגיון מחייב הוצאת ביטוי זה מן השיח הציבורי.

זה אמור להיות גם גורלו של ביטוי שגוי אחר, "פתרון" שתי המדינות. 16 השנים האחרונות היו אמורות להוכיח לכל מי שעיניו בראשו שאין מדובר ב"חזון" ואף לא ב"פתרון": עיקרון זה היה מונח ביסודן של כל התוכניות שהועלו על הפרק מאוסלו ועד אנאפוליס ועד בכלל, והתוצאה הצפויה מראש היתה והינה מלחמה ולא שלום. אין מדובר בעיקרון אלא בעיוורון.

הנשיא ברק אובאמה נבחר בסיסמת השינוי ואף טען שביכולתו לשנות. 16 השנים הקודמות היו חופפות לשלטונם של שני הנשיאים שקדמו לו, קלינטון ובוש, ולהנחת היסוד השגויה כאילו מדינה פלשתינאית היא ה"פתרון". אם אובאמה מתכוון בהתאם לשנות, השינוי המתחייב הוא זניחת הנוסחה שאפיינה את כישלונם של שני קודמיו ופנייה לכיוון אחר, עם ישראל ולא על חשבונה. רק כך יצליח.

אם אובאמה מתעקש על זיקה בין שני הנושאים החיוניים, האיראני והפלשתינאי, הקשר צריך להיות מבוסס על חלוקת עבודה וקביעת גבולות גזרה: הנושא האיראני, שכאמור מחייב יכולות של מעצמה, יטופל על-ידי האמריקאים בדרך הנראית להם, מדינית/כלכלית/צבאית; ואילו הסכסוך הישראלי-ערבי (ולא הפלשתינאי) יטופל בידי ישראל. ערבוב שני התחומים נותן כוח עצום דווקא לאיראן, המהווה סכנה לא רק לישראל. הפרדה ביניהם יכולה לסייע להתקדמות, שאיננה נסיגה, בהתמודדות עם כל אחד מהם.

הפרדה כזאת גם תמנע את הרושם המזיק כאילו ישראל דוחפת את ארצות הברית לפעולה באיראן, ואף תמנע את הטלת האשמה על ישראל אם פעולה כזאת תסתבך ותפיל קורבנות אמריקאיים.

כלל הזה"ב בהתמודדות עם סיכונים בכל תחומי החיים הוא זיהוי, הערכה ובקרה שלהם. דילוג על זיהוי והערכה של סיכונים יוביל לבקרה/התמודדות, שגויה.