נאום ראש הממשלה, המצב הכלכלי, ואפילו דודו טופז הנם נושאים הבוערים על הפרק. אלו הרי שיחת היום המשמעותי שלנו, ועל פי אלו יישק דבר. נראה כי כל אירוע רכילות שולי ראוי לתפוס כותרות ראשיות, ולהעמיס את מוחנו בדאגות וטרדות גדולות. כל ביקור של אפיפיור, או פרשיית שחיתות חדשה הנם נושאים חשובים ממדרגה ראשונה.

רצח של מאות אלפי מתרגלי 'פאלון גונג' וקצירת איבריהם בעודם חיים אינם נושא חשוב דיו להרים עבורו קול זעקה. קודם כל הרי עלינו לטפל ב'בעיות' שלנו. בכסף שלנו, בבית שלנו, ובכדורגל שלנו. קצת עצוב לשמוע אנשים יפים ומחייכים מסבירים בביטחון מדוע זוועות סין אינם מטרידות אותם. אך מבעד לקולם אני מסוגל לשמוע רק דבר אחד. אני שומע כיצד מרחק גיאוגרפי בין אנשים מקהה חושים,

רצח של מאות אלפי מתרגלי 'פאלון גונג' וקצירת איבריהם בעודם חיים אינם נושא חשוב דיו להרים עבורו קול זעקה. קודם כל הרי עלינו לטפל ב'בעיות' שלנו. בכסף שלנו, בבית שלנו, ובכדורגל שלנו

כיצד סבלם הקשה מנשוא של משפחות ובודדים מארץ אחרת כאילו אינו קיים.

אני מביט בשגרת רחוב, בחיוך הבריות הבריאים, בצהלת משפחות וגנים פורחים ומנסה לפענח לשווא כיצד כל אלו אינם חשים ולו במעט בחושך ובלבת האש המתפרצת. כיצד השמש בעיני כל זורחת בשאננות בעוד אנשים בדיוק כמותם, עם רגשות ואהבות, עם משפחה וחלומות נרצחים בעינויים קשים מכל. איבריהם נתלשים מגופם ללא עוול בכפם בעוד חבריהם עוברים עינויי תופת, נשרפים, מוטבעים וחווים כאבים בלתי נסבלים.

האם משכנעים את עצמם, ההולכים ברחובות, כי כל זה אינו אלא פרי דמיון? האם מעדיפים הכל לאטום אוזניים ולב? וכי באמת קשה לנו, העם היהודי, להאמין בקיומן של זוועות בעידן תרבות ונאורות?

סופה של האמת להתגלות בפראות. להתפרץ מכבליה וסורגיה. יום יבוא וייאלצו כל האדישים להביט לסבלם של האחרים בעיניים, ולנסות לומר: לא ידענו, סליחה. ולרצות לומר: לא שמענו, כמה חבל.

כמה חבל שכן שמענו, וכן ידענו. כמה חבל שהיום בלחיצת מקש ניתן לקבל עדויות ומידע באינטרנט, ניתן לקרוא דו"ח בלתי תלוי של עו"ד קנדיים, דוד קילגור ודוד מטאס שהעלו מסקנות חדות וברורות: קצירת איברים אכן מתרחשות. מחנות 'חינוך מחדש' בהם נרצחים ומעונים מתרגלי פאלון גונג אכן קיימים. היום, עכשיו, בעוד שותים אנשים קפה ומספרים בכובד ראש אודות מצב המניות, ישנם מי שנאבקים על אוויר לנשימה, על אמונה, על חיים.

אולי איננו יכולים להפיל את השלטון בסין היום או מחר, אבל אנחנו בהחלט יכולים להיות אנושיים, לבכות, לדאוג, לרצות לעזור. כשלב מדינות רוטט למען המעונים בסין, וכשהידיעה הברורה שהמצב לא יכול להמשך כך תהיה נחלת הכל, סופו של השינוי והמהפך לבוא. החיה הסינית הקומוניסטית לא תפסיק להשתולל בעוד אזרחי העולם מחשים. הפגנה קטנה בכל מדינה, מודעה בעיתון של כאב והזדהות, מאמר שמתפרסם ותודעה ציבורית רחבה הם אלו שמשנים מציאות.

את מסך האדישות, אני מאמין, כי ניתן לפוגג. כשם שהמונים יצאו לרחובות להפגין למען יהודי רוסיה הרחוקה, כך יכולים המונים למחות נגד המשטר הקומוניסטי בסין. וכשם שמסך הברזל הותך, כך מסך המוות של סין ינותץ. אני מאמין בכוחו של העם שלנו לכאוב

החיה הסינית הקומוניסטית לא תפסיק להשתולל בעוד אזרחי העולם מחשים. הפגנה קטנה בכל מדינה, מודעה בעיתון של כאב והזדהות, מאמר שמתפרסם ותודעה ציבורית רחבה הם אלו שמשנים מציאות

כאב של הסובלים גם אם הללו אינם מבני עמנו. אני מאמין במוסריותו של העם שלנו, ובתביעתו מעצמו להיאבק למען האחר, כפי שהיה הוא זקוק לעזרה לפני שנים לא רבות בימי האופל באירופה. אולי אם כל מי שיקרא את המאמר הזה יברר את העובדות ולא יפטיר בקרירות 'למי אכפת?', ואולי אם כל אחד יספר לחבר, ישתדל לפרסם את מה שתקשורת עולמית מנסה להשתיק כדי לשמור על יחסים טובים עם סין, הכאב יוכל יום אחד להפסק.

אנשי הפאלון גונג הנם הנר הקטן בסין הקומוניסטית. על דגלם חרוט: חמלה, סבלנות ואמת. רק אנשים שדבקים באמת מסוגלים לעמוד בגבורה מול הרוצחים הסינים. רק אנשי אמת מסוגלים להתעקש להישאר סבלניים ורחמנים ולא לתת למחנות ה'חינוך מחדש' לשטוף את מוחם. כוחות של אכזריות ושנאה יצאו להלחם בכוחות של חמלה וסבלנות. הגיע הזמן שנדע למי אנחנו משתייכים: האם אין זאת מלחמת בני אור בבני חושך? האם לא היינו גם אנו עם נרדף בשל האור שאיימנו להרבות בעולם? האם אנו רוצים לסייע לחיית הפרא הקומוניסטית ולו בדרך עקיפה?

כל אחד יתלה שלט מחאה במרפסת ביתו, כל אחד ילבש חולצת הזדהות, כל אחד יקום להציל את הזקוקים להצלה. השחיתות והסכסוכים במדינתנו הם אולי נושאים חשובים, אבל כשהבית בוער לא עוסקים בניקוש עשבים שוטים, כשהבית בוער רצים ועושים הכל להשתלט על השריפה. הבית בסין בוער. היום זה סין, ומחר זה כאן. את הרוע צריך לעקור ולא משנה היכן הוא נמצא. ההתעלמות ממנו לא תועיל לסילוקו.

אני מאמין כי אדם עתיד לתת דין וחשבון על חייו בעולם הזה. אני מאמין כי יום אחד אעמוד בפני שופט עליון שישאל אותי: ומה אתה עשית כשמשפחות פורקו ונרצחו? האם התפללת והשתדלת להושיט יד ממרחק? או שהלכת לישון בשמחה, וחיית בעולם הצר והקר שלך?

זה לא חלום. זו מציאות. נעצור רגע את מרוץ החיים, את השופינג והסרטים, את הנקיונות והבישולים. נקדיש רגע של מחשבה, ואם אפשר גם מעשה, להיות עם הכורע והמתפרק, עם הנרצח והאומלל.