חלפו רק מעט למעלה ממאה ימי חסד וכבר מתאמתות התחזיות: שמו האמצעי של ברק חוסיין אובמה צפוי להיות המאפיין הבולט של נשיאותו, שלא תהיה קלה לישראל, אם הנהגתה לא תשכיל לעמוד מולו כשמיר נחוש. יש המציגים אותו כמי שעוסק באינטרסים ולא באידיאלים. חודשיו הראשונים כנשיא מציבים סימן שאלה גם על כך. אוזלת היד בעניין צפון קוריאה, עצימת העין לנוכח קריסת פקיסטן וההשלמה עם מגמותיה של אירן – כל ה-3 גרעיניות או מתגרענות – והתעסקותו עם חנק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל – כל אלה מעידות שראיית המציאות של האיש שהבטיח שינוי דומה לזו של צ'מברלין הזכור לרע. הן שיקול הדעת והן המוסר לוקים בחסר. ייתכן שאובמה עבר כבר את שיאו וצפוי להיכשל כמו נשיא דמוקרטי טירון אחר, קרטר.
חוסיין אובמה ממשיך להיות נושא תקוותם של משיחי השקר של דת "השלום" בישראל, אלה הנושאים את שם השלום לשווא אך אינם בוחלים במעשים שעלולים להוביל למאבק פנימי מסוכן
למרות האמור לעיל, חוסיין אובמה ממשיך להיות נושא תקוותם של משיחי השקר של דת "השלום" בישראל, אלה הנושאים את שם השלום לשווא אך אינם בוחלים במעשים שעלולים להוביל למאבק פנימי מסוכן, אלה המדברים גבוהה גבוהה על דמוקרטיה אבל מתעלמים מתוצאות הבחירות בישראל, אלה הנאורים בעיני עצמם שהמוסר שלהם נעלם ונאלם כשמדובר ביהודים בארצם.
"השלום" שבו מדובר – "פתרון" שתי המדינות – כבר הוכיח את עצמו כלא שלום ולא פתרון. להפך, הוא הוביל כצפוי מראש למלחמת אוסלו העקובה מדם. אבל, מעבר להיותו בלתי מעשי, הוא גם בלתי מוסרי. לפיכך תמוה שבדיון על "פתרון" שתי המדינות נעדר הפן המוסרי, כאילו שאלת גירושם של יהודים מ"השטחים" היא עניין לדיון מעשי בלבד – כמה כוחות דרושים לביצוע הטיהור האתני וכמה יעלה הטרנספר – וכאילו אין לשאלה השלכות אחרות.
חשוב לזכור שמדינת ישראל קמה על בסיס זכותו המוסרית של העם היהודי למדינה והזכות ההיסטורית שלו לארץ ישראל. במשך שנים נתלינו, ובצדק, באותה זכות מוסרית כדי להדוף כל ניסיון לערער על יסודות הציונות. אך משום מה, לפי דת "השלום", הבסיס המוסרי דרוש רק כשמדובר באויב, ואילו כשמדובר ביהודים, המוסר נסוג והגירוש מותר.
בנוסף, אין מדובר רק בזכות ההיסטורית מימי התנ"ך, אלא גם במשפט הבינלאומי, הצהרת בלפור, ועידת סן-רמו וכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. כל אלה התייחסו לארץ ישראל השלמה באמת, בשתי גדות הירדן. הפשרה הטריטוריאלית כבר נעשתה בשעת חתימת השלום עם ירדן. המדינה שלמעלה מ-90% מתושביה פלשתינאים היא היא המדינה הפלשתינאית. אותו שלום מבוסס על ויתור ישראלי על 78% מארץ ישראל ההיסטורית. המוסר וההיגיון מחייבים שכבשת הרש – 22% הנותרים - לא תישחט ולא תחולק שוב.
נאור אמיתי, ולא נאור בעיני עצמו בלבד, הוא מי שמכיר בזכותם של יהודים – כן, גם יהודים – לחיות בארצם, ואינו תובע להפוך חבלי ארץ מסוימים – ועוד בלב ארץ ישראל – לאסורים למגורי יהודים. ליברל אמיתי, ולא "איש רוח" חסר מוסר, שולל גירוש כוחני של בני
נאור אמיתי, ולא נאור בעיני עצמו בלבד, הוא מי שמכיר בזכותם של יהודים – כן, גם יהודים – לחיות בארצם, ואינו תובע להפוך חבלי ארץ מסוימים – ועוד בלב ארץ ישראל – לאסורים למגורי יהודיםאדם מבתיהם, ערבים או יהודים. מי שדוגל ב"שלום" המבוסס על איסור כזה ועל טרנספר כזה – אינו רוצה באמת בשלום. "שלום" כזה הוא לא יהודי, לא דמוקרטי, לא ציוני, לא מוסרי. ניתן להגדירו כ"שלום חזירי".
נושא המאחזים - המטריד את אובמה, קלינטון ויריב אופנהיימר - מנופח באופן אבסורדי במגמה לשלול מיהודים את הזכות להתיישב בארצם, עד כדי איסור עליהם להוליד ילדים. מכאן הגזרה אפילו על ריבוי טבעי. הזיכרון היהודי מעלה מייד את "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". דרישה פרעונית זו אסור בכלל שתידון, לתשומת לבו של נתניהו.
היבט מוסרי אחר הוא הבנייה על קרקע פרטית. התופעה של בנייה יהודית על קרקעות ערביות בולטת דווקא ובעיקר בתוך "הקו הירוק", למשל בעיר העברית הראשונה ובקיבוצים. התופעה של בנייה ערבית על קרקעות יהודיות מאיימת בחנק על ההתיישבות היהודית: בגליל, בנגב ובירושלים. הבנייה הערבית הבלתי חוקית בירושלים נוגסת באדמות בבעלות יהודים פרטיים, בבעלות הקרן הקיימת לישראל (לישמעאל?) ובבעלות האוניברסיטה העברית. מי שאינו מודע לכך, ראוי שיסייר בצפון ירושלים ובאזור שדה התעופה עטרות, ההולך ונמחק על-ידי בנייה בלתי חוקית זו. לפני שנתניהו וברק מכים במאחזים עליהם להתמודד עם שאלת הבנייה הבלתי חוקית, שמבחינה כמותית היא בעיקרה ערבית.
רעיון שתי המדינות כשל, הן מבחינת יכולתו להביא שלום והן מבחינת חוסר המוסר הגלום בו. מי שבאמת ובתמים חפץ בשלום ובערכים יהודיים ודמוקרטיים חייב להתפכח ולזנוח את האל שהכזיב, חזון שתי המדינות.