הנשיא אובמה ויועציו לוחצים על ראש הממשלה להימנע מקיום קשר אינטנסיבי עם הקונגרס, בטענה שהדבר יפגע במעמד הנשיא ולכן יפגע ביחסים עם ישראל. אבל, כניעה ללחץ – והפיכת הקונגרס לשחקן משנה - תהווה סטירת לחי לציבור האמריקאי, לנציגי הציבור בקונגרס ולחוקה האמריקאית, הרואים בקונגרס שחקן ראשי-משותף לנשיא. כניעה ללחץ תפגע באינטרסים חיוניים של ישראל, כולל יחסי ישראל-ארה"ב.

ב-1992 אמר לי מנהיג הרוב הדמוקרטי דאז, הסנטור ג'ורג' מיטצ'ל (היום שגריר אובמה למו"מ הישראלי-פלסטיני): "מדוע אין ישראל מבינה שארה"ב אינה מונרכיה, שהנשיא אמנם חזק אך אינו כל-יכול?!"  ואכן, הקונגרס, ולא הנשיא, הפסיק את המעורבות הצבאית של ארה"ב בויטנאם ("תיקון איגלטון"), אנגולה ("תיקון קלארק") וניקרגואה ("תיקון בולאנד"), כפה על ברה"מ את יציאת היהודים ("תיקון

הנשיא אובמה ויועציו לוחצים על ראש הממשלה להימנע מקיום קשר אינטנסיבי עם הקונגרס, בטענה שהדבר יפגע במעמד הנשיא ולכן יפגע ביחסים עם ישראל. אבל, כניעה ללחץ – והפיכת הקונגרס לשחקן משנה - תהווה סטירת לחי לציבור האמריקאי

ג'קסון-ואניק"), אישר מענק חרום לברה"מ-לשעבר ("תיקון אספן-נאן"), מוטט את המשטר הלבן בדרום אפריקה ("חוק אנטי-אפרטהייד" שעבר למרות וטו של הנשיא רייגן), העניק לישראל סיוע פיננסי (600 מיליון דולרים), מערכות נשק (700 מיליון דולרים) והטבות נוספות לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 למרות התנגדות בוש/בייקר, ועוד.

משלות ישראל ממעיטות בעוצמת הקונגרס, מכיוון שהן מסונוורות מיוקרת נשיא ארה"ב בזירה הבינלאומית. נשיא ארה"ב אמנם חזק, אך אינו יו"ר מפלגה, ראש סיעה, או מחוקק בכיר, אינו מרכיב את הרשימה לקונגרס, אינו קובע מי יהיו יו"ר בית הנבחרים, מנהיגי הרוב וראשי הוועדות ואיזה חוקים יוגשו לדיון בקונגרס. הנשיא הוא אחת משלוש זרועות הממשל/שלטון (מחוקקת, מבצעת ושופטת), השקולות בעוצמתן ובעצמאותן. הוא מוגבל על ידי שיטה פדראלית המבזרת סמכויות, הפרדה מוחלטת של הרשויות ומערכת יעילה של "ריסונים ואיזונים" שנועדו למנוע עריצות. הנשיא יוזם ומבצע מדיניות, אך הקונגרס הוא "בעל המאה", מפקח על מדיניות הממשל וביכולתו לשנות, להשעות וליזום מדיניות, למנוע מינויים בכירים של הנשיא ולבטל ולהוסיף משרדי וסוכנויות ממשלה. בעוד השפעת הנשיא נוסקת עם פריצת משבר ביטחוני, השפעת הקונגרס עולה בעת משבר כלכלי. הלעומתיות ביחסי נשיא-קונגרס היא "כלב השמירה" של הדמוקרטיה האמריקאית.  

ממשלת ישראל מניחה שהרוב הדמוקרטי בקונגרס מהווה חותמת גומי של הנשיא אובמה. אך זקן הסנטורים, רוברט בירד הדמוקרטי, ממשיך להטיח כלפי נשיאים דמוקרטים ורפובליקנים: "המחוקקים אינם משרתי הנשיא אלא משרתי החוקה". יו"ר בית הנבחרים לשעבר, תום פולי הדמוקרטי, הזהיר ב-1993 את הנשיא הדמוקרטי קלינטון מפני האשליה שהרוב הדמוקרטי בקונגרס בכיסו: "לא נוכל לתמוך בכל יוזמותיך, מכיוון שתוחלת חיינו הפוליטיים ("רצים" כל שנתיים) שונה מתוחלת חייך הפוליטיים ("רץ כל ארבע שנים)". קלינטון התעלם מהאזהרה והתרסק בבחירות 1994. נאמנות המחוקקים – המייצגים אזורי בחירה

קידום אינטרסים חיוניים של ישראל וכיבוד הדמוקרטיה האמריקאית מחייבים את ראש הממשלה להעמיק את הקשר עם הקונגרס האמריקאי - הנציג האותנטי ביותר של הציבור האמריקאי

ומדינות יותר מאשר מפלגות - נתונה בעיקר לבוחר, להפרדת הרשויות ולעצמאות הקונגרס ופחות לנשיא. לכן, למעלה משלושים מחוקקים דמוקרטים תמכו בהדחת קלינטון, לכן הדמוקרטים התנגדו ליוזמות הסחר החופשי של קלינטון, הם דחו את מועמדו האנטי-ישראלי והפרו-סיני של אובמה לראשות "המועצה הלאומית למודיעין", כפו על אובמה להחרים את "ועידת דרבן" האנטי-ישראלית ומקשים על יוזמות אובמה לסגירת בית הכלא בגואנטנמו, לרפורמה בביטוח הבריאות, וכו'. ככל שמתקרב מועד הבחירות ל-435 מושבי בית הנבחרים ו-36 מושבי סנאט (נובמבר 2010), וככל שמתעכבת ההתאוששות הכלכלית, כן תגבר תלות הנשיא בקונגרס וכן יתרחקו הדמוקרטים מאובמה ויתקרבו לבוחריהם.

ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, חתמו יו"ר בית הנבחרים, יו"ר וועדת החוץ של בית הנבחרים ואישים נוספים על "עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1922 אישרו שני בתי הקונגרס החלטה משותפת הקוראת להקמת בית לאומי יהודי בין הירדן לבין הים התיכון. קידום אינטרסים חיוניים של ישראל וכיבוד הדמוקרטיה האמריקאית מחייבים את ראש הממשלה להעמיק את הקשר עם הקונגרס האמריקאי - הנציג האותנטי ביותר של הציבור האמריקאי – השווה בעוצמתו לנשיא, מהווה מבצר תמיכה שיטתי בישראל ורואה במדינה היהודית בעלת-ברית אסטרטגית בכירה ונושא פנימי-ערכי ולא רק נושא-חוץ קלסי.